31.8.2011

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

כותרת אופטימית, אה? טוב, לא ממש. היום פוסט די דכאוני. אם לא מתאים לך, אפשר לדלג. מותר. בכל מקרה, הסוף יהיה טוב. כי אם לא - מה?

בקהילה היהודית שהצטרפנו אליה יש צרפתים ואמריקאים. כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה. גם נשים יש בקהילה - חכמות, נבונות ויודעות לא פחות (=יותר). וכיוון שהן נשים, וכיוון שחלקן הגיע מאמריקע, ייסדו 'בוק-קלאב'. ואני, הרי קריאה היא הספורט החביב עלי. ברור שמיד הצטרפתי.
בגלל שקהילה יהודית, הבוק-קלאב מתמקד בספרים וסופרים עם קשר ליהדות ו/או לישראל. נחמד ונעים שם. פעם אחת קראנו ספר שמתרחש רובו ככולו באתיופיה, והבחורה שאירחה את הקבוצה באותו יום השקיעה והביאה לנו ארוחה שלמה ממסעדה אתיופית בפריז! אצל מישהי אחרת שתינו שמפניה ואכלנו מקרונים של פייר ארמה, לא פחות (מקרונים במובן עוגיות קצף-שקדים טעימות, לא במובן האיטלקי). אני לא מארחת, המשפחה שלי לא סובלנית לארועים כאלו. מילא, אני אוהבת אותם בכל זאת :)

ולמה אני מספרת לכם על מועדון הקריאה שלנו? 
בשביל להגיע לספר הלפני-אחרון שקראנו. ספר של ניקול קראוס (כן, אחת מחבורת-הסופרים-היהודים-החדשים-באמריקה, שכוללת בעיקר שני זוגות - היא ובעלה ג'ונתן ספרן פויר, ומיקל שיבון השווה וזוגתו אילת ולדמן) שנקרא 'בית גדול'. 
הספר מלווה שולחן כתיבה אימתני שעובר אצל אנשים שונים בתקופות שונות, ומשקף דרך סיפורו של השולחן משהו מהסיפור היהודי-אשכנזי של המאה האחרונה. 
בשיחה שאחרי קריאת הספר (+ יין + עוגת יום הולדת לשירלי) דובר לא מעט על רהיטים, על חפצים. מישהי סיפרה איך אבא שלה הרגיש 'עני' לעומת אימה, והתחיל לאסוף כל מיני פיצ'יפקעס מזרח רחוק'ים חסרי טעם. כל כך הרבה שכבר יש חדר שלם בבית הוריה שמוקדש לאוסף הזה.  
(הערת ביניים: אני מרגישה שזה קצת טפשי לקרוא לנשים בקבוצה בשם 'מישהי', אבל כיוון שלא ביקשתי רשות להשתמש בשמותיהן, ולכתוב אות ראשונה בלבד זה נשמע לי נורא שב"כניקי, בוחרת ככה)
לעומתה, סיפרה מישהי אחרת שעבורה חפצים הם משמעותיים, נושאים היסטוריה, שהיא אוהבת חפצים. בחיים לא קניתי ספה, היא אמרה. הספות שיש לי עכשיו עברו אלי מדורות קודמים, מסבתא וכאלו, ובכלל אני לא קונה רהיטים. יש בזה גם משהו חינוכי, לטעמה. 
ואני הקשבתי וכאבתי. 
כי לא רק שרהיטים של סבים לא היו לי, גם סבים לא היו לי. סבתא אחת כן, שהיתה לה ספה כתומה שקיבלה ממחסן הרהיטים בקיבוץ. 
שאלתי אותה, את נטשה (נו, זה אישי מדי, לא יכולה להשאר עם 'מישהי'), איך בכלל קרה שהגיעו לידיה רהיטים בני דורות. מאיפה בכלל יש לה דורות של משפחה. הסבירה שמין מזל כזה היה להם. 
אמרתי שבעיני זה לא יהודי להיצמד לרהיטים. ולחפצים בכלל. צריך להיות קלים, בלי מטען, שברגע אחד נוכל להתארגן ולצאת לדרך.
עד כדי כך הבהילה אותי ההיצמדות לחפצים שבספר ההוא ובדבריה של נטשה, שבתור קונטרה השתמשתי בטיעון הכי נמוך, איפשהו בין השואה לבין מנוסת בני ישראל ממצרים. לא בשביל להרגיז, רק מתוך יאוש. 
לא מזמן דיברתי עם חבר (היי גידי!) על הסיפור הזה, והוא אמר שמסכים לגמרי, ושחפץ תִקְני ביהדות זה משהו יקר שאפשר לתפור במכפלת של הבגד. ברצינות גמורה. יותר מזה אנחנו לא צריכים. (הדרדרתי, אה? קישרתי לכאן שיר של שלמה ארצי! טוב, לפחות הסתפקתי בטקסט, לא אגרום לכם לשמוע שלמה ארצי.. בשביל זה תצטרכו להתאמץ עוד טיפה). 


מישהו בשם גודווין אמר שכל דיון באינטרנט יגיע בסוף לכך שאחד הצדדים יזכיר את הנאצים, ושם יהיה גם סופו של הדיון. אז אני סתמתי לעצמי את הפה עם האמירה הזאת לנטשה. או לפחות בדיון הקבוצתי כך. כאן רוצה להמשיך עוד קצת. 

יותר ויותר אני מבינה שהקושי שלי עם רהיטים, עם חפצים, הוא לא רציונלי. מדובר בחרדה. החפצים סוגרים עלי, שותים לי את האויר. לא רוצה מתנות (כן, אפשר להזכיר לי את זה ביום ההולדת, אין בעיה), לא רוצה קניות, לא בגדים, לא קישוטים, לא כלים. ספרים כן. לקרוא ולהעביר הלאה. את כל הדברים-דברים-דברים שממלאים את הארונות בבית רוצה לשחרר לעולם, להשתחרר מהם. 

אבל בתוך הסימביוזה והמורכבות של יחסים משפחתיים, מוצאת את עצמי יחידה מאד בתחושה הזאת. שאר בני הבית אוהבים מאד חפצים. אוהבים עד כדי כך שקונים מהם עוד ועוד, שמתקשים להיפרד אפילו מהנקלים שבהם (נייר טיוטה שעשו עליו תרגילים במתמטיקה!), שמייחסים ערך רגשי לקשקושים (אבל את הסוכריות בצורת לב קיבלתי בחתונה של דיאן! זאת מזכרת! כזה דבר לא אוכלים בבת אחת!  - החתונה, אגב, היתה בקיץ שלפני שלוש שנים). אני לבד לגמרי במחשבה שקריסטל אחד (בסדר, שלושה), עדיף מאוסף שלם של 60 כאלו שמסודרים בקופסאות-קופסאות, ארבעה בכל קופסה; אף אחד במשפחה לא חולק איתי את התחושה ש'תפסת מרובה - לא תפסת'. מרגישה קצת זרה בביתי שלי. הולכת בזהירות, מנסה לא לדרוך על אף אחד מהחפצים היקרים שלהם (לא יקרים בכסף, מרבית הקשקושים נקנים בגרושים בכל מיני ירידים בהם אנשים מחפשים בית אחר לחפציהם שזמנם עבר). 
כל כך מיותר ומצופף כל זה. דורשים טיפול ואהבה החפצים האלה. לחנך אותם גם צריך. ולהסיר אבק. 


ואני, כל כך מעט נחוץ לי מבחינה חומרית. מרפסת, קצת שמש, קפה קטן. ספר לקרוא בו (וגם זה לא בקרוב - ראיתי אצל אחותי את היומנים של לאה גולדברג, קניתי לעצמי, וכבר חודשיים שזה הספר שלי. קוראת בו בנחת, בטעימות, עם עיפרון ביד כדי לסמן פנינים). לפטופ וטלפון שיהיו בסביבה, כדי לשמור על קשר עם העולם. כל השאר יכול להכנס בתיק אחד, לא גדול במיוחד. והמון אושר, אבל אותו לא צריך להכניס לשום תיק, הוא מלווה אותי בכל אשר אפנה. 


קצת ענייני מנהלה: 
1. אין תמונות הפעם. לא בא לי, לא מצאתי, לא קניתי. ככה יצא. במקום זה תצוגת שקופיות מפסטיבל גאנש בפריז ביום ראשון שעבר. היה מופלא.
2. רוצים לקרוא על חופשת הקיץ השווה שהיתה לנו (היחידה בהרכב משפחתי מלא, אבל היו גם עוד כמה אחרות..)? הנה, כאן
3. ברכות גדולות ואוהבות לכל מי שמגיעות לו ברכות - על ניצנים חדשים, עבודות חדשות, אהבות חדשות. שנה חדשה הגיעה לכל. איזה כייף!





שיר סיום. יש בו חפצים, אבל הרבה יותר מזה יש בו ים ומדבר. איך אהבתי אותו פעם. קבלו אותו, שלום גד


אהבה, נשיקות וחיבוקים לכו---לם (לא חומריים בכלל!)
רינת.

13 תגובות:

  1. God, I missed these, you sure know how to weave your words streight to the heart

    השבמחק
  2. הבטחת פוסט עצוב!

    סליחה, אבל לא התעצבתי כלל. קצת שמחתי לקרוא עוד פוסט מבית היוצר הרגיש והמעניין שלך, קצת קינאתי באי ההזדקקות, ואחר כך כבר שקעתי לתיאור הנפלא של הטיול שלך, אז סליחה, מבטיחה להתעצב בהזדמנות קרובה.

    השבמחק
  3. רינת, כמה יפה את כותבת! לרגעים (ארוכים) חשתי שאני קורא בספר, והתפלאתי פתאום שנגמר הפוסט ואי-אפשר להעביר לעמוד הבא. כמה אשמח אם תערכי את הפוסטים הנהדרים שלך לכדי ספר. אני אהיה הראשון לקנות אותו. ולעניין עצמו - כמה חבל שכך הושפעת מן ההיסטוריה המשפחתית(?), או מן הזיכרון הקולקטיבי שלנו. אבא שלי משתמש היום במכתבה עתיקה שאמו (ואולי גם סבתו) השתמשה בה. אני חושב שזה מקסים. אנחנו פה כדי להישאר, ולא כדי לברוח. אם נפנים זאת, נדע קצת יותר נחת.

    השבמחק
  4. אנונימי1.9.2011, 22:05

    הי רינת, כיף לקורא אותך שוב.
    אחרי שעברנו דירה לפני השיפוץ הרגשתי כמוך לגבי חפצים. נו טוב, כמעט כמוך...
    תרבות הצריכה שמאיצה בנו לצבור עוד ועוד.
    נשיקות,
    ליאת

    השבמחק
  5. mon bear
    you have my words all the time, mind you :)
    sometimes i get the impression you have had enough of them :)
    בכל מקרה, תודה על המילים הטובות והלב הפתוח לקראתי. הם יקרים לי מאד.

    כנרת,
    חשבתי שעצוב, נשבעת לך :)
    ואיזה כייף שקראת על הטיול בלואר, תמיד נדמה לי שאף אחד לא לוחץ על הלינקים וסתם בשביל הכייף שלי אני מקשרת כל מיני שטויות :)
    חוץ מזה - לא, בבקשה, אל תתעצבי. בשביל מה? תראי איזה שמש שמחה ובית ספר מתחיל, וסתיו, ושנה חדשה. הרי הכל טוב.

    יניב,
    בשבילך אדפיס עותק מיוחד, אכרוך ואשלח. באחד הימים..
    גם בעיני מקסים הסיפור על המכתבה של אבא שלך. אבל מה, כשאתה כותב שאנחנו פה כדי להשאר, אני לא סגורה על זה שאנחנו מדברים על אותו 'פה' :)
    ולדברים החשובים באמת: שהגן החדש יהיה מעולה לפצפון ולהורים שלו. ושיהיה כבר טוב וזהו.

    ליאת,
    מעבר דירה הוא בדיוק הרגע שבו כל מה שנאסף במשך שנים בארונות קופץ החוצה ומוציא לך לשון. לא חויה נעימה. את מכירה את השיטה של להשאיר דברים בארגזים ולפתוח רק כשצריך? אם יש ארגז שבמשך חצי שנה לא פתחת, סימן שאפשר להשאיר אותו סגור ולהיפרד ממנו כפי שהוא. כן, אפילו אם זה בגדי חורף. בין כה וכה לא יהיו יותר חורפים :)
    חוץ מזה, מקסימום תתפרי חדשים. בשביל מה את כזאת מוכשרת :)

    זהו לבינתיים. עוד נשיקות, עוד חיבוקים, עוד אהבה.
    ר.

    השבמחק
  6. רינתו'ש,

    אני גם לא הבנתי מה כל כך עצוב בניקיון נפשי שכזה... אני בהחלט יכול להזדהות – עם שני הצדדים: כיף לאגור, ואחר כך עוד יותר כיף לשחרר (בייחוד אם השחרור נעשה למטרות טובות – חברים שצריכים משהו שבמקרה יש, צדקה, מיחזור וכולי).
    אני איתך (ועם דובדוב, ועם הילדים :-) )

    ספיקינג אוף וויטש, את יודעת שעדיין יש לי בסלון את התמונה שחור/לבן שדוב צייר של הטיול הכיתתי שלך, עם הכיתוב של הסיפור שלך לארוע??!! מרשים, לא? כבר עבר איתי שתי דירות!

    כשקראתי את הפוסט שלך, נזכרתי בתמונה שצלמתי בחנות בהודו, שמשלבת את שתי הקצוות שלך – עומס מטורף בעיניים, ממש על סף לחץ נפשי, אבל העומס הזה בעצם מכיל את הדבר היחיד שאת כן מוכנה לאגור... ספרים:
    https://picasaweb.google.com/105486862185238928454/MyTripToIndiaAndSriLanka#5236869916546283154

    נשיקות מארץ הקויידש,
    אופיר

    אגב, תודה על סוף המדבר של שלום גד – מעניין וטוב.

    השבמחק
  7. אופיר'קה
    כשאתה צודק - אתה צודק :)
    ולא עצוב, זהו, השתכנעתי. כבר כמה וכמה אמרו, ואני קנה סוף ברוח, מיד מסכימה :)

    מגניב שאתה שומר את התמונה ההיא. בטח דהויה מאד כבר.. בכלל, אין לי בעיה עם זה שאחרים שומרים דברים, רק לא אצלי בבית :)

    הצילום שלך נהדר! אפילו שספרים, לא עושה לי שום חשק להתקרב ולפשפש, כל כך מבהיל הגודש הזה.

    נשיקות בחזרה, ישר מארץ הנשיקות
    רינת.

    השבמחק
  8. אנונימי4.9.2011, 22:02

    רינצ'י,
    את באמת כותבת כל כך יפה שמה שעצוב זה רק שהפוסט מסתיים.
    אני מתנדנדת באמצע מצד אחד כל כך כייף לשחרר דברים מהבית.
    מצד שני כל כך כייף להקיף עצמי בחפצים יפים שמשרים השראה לנשמה/לנשימה.
    אני שונאת רהיטים חדשים וגם בתים לגמרי חדשים- הם ריקים, קרים, חפים מכל סיפור והיסטוריה.
    מצד שני- אני אוהבת רהיטים עתיקים, או עתיקים מחודשים, ובתים שיש להם עבר. יש להם אופי, סיפור, חוויות שקרו וזה נותן להם מימד אחר רצוף בזמן.
    טוב, כבר כתבתי פוסט שלם.
    אני אוהבת אותך.
    ל. ק.

    השבמחק
  9. אנונימי9.9.2011, 0:24

    נשמה
    אני מתה עלייך
    על חפצייך
    וחפצך
    והיה לי מאד מעניין לקרוא את המסע הקטן הזה שלך פנימה
    ובכלל לא קישרתי אצלך את זה לשואה
    מצחיק שלא חשבתי
    אולי כן צריך לזמן אותה יותרף השואה?
    כיף שאת כותבת, כאחרים פה אומר גם
    כתבי עוד ועוד ועוד
    את שווה מאד
    ואמיתית מאד
    ואת מאד
    חיבוקים קרובים מלאי חפצי לב
    יעל מהדרום

    השבמחק
  10. ליאורי,
    תכתבי לי עוד ועוד. תענוג להרגיש שאת קרובה. את יודעת מה, כשאת אומרת את זה, אפילו אני יכולה לראות איך חפצים יפים וטובים יכולים לתת השראה לנשמה ולנשימה :)

    יעלה,
    אולי באמת צריך לזמן אותה יותר, את השואה.. לערוך שולחן יפה, מפה לבנה. אבל אצלך בין כה וכה היא מתארחת לא מעט, כמעט בת בית. קולגה בטח.
    את יודעת, בעקבות הפוסט הזה אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי גם הוא הסתייג מחפצים, וכשקנה לה מתנות, תמיד העדיף תכשיטים. הוא לא אמר, אני חושבת, אבל היא מפרשת שמתחת היתה מחשבה שאפשר יהיה לתפור לבטנת הבגד, להסתיר במכפלת, לקנות חיים.
    מה הוא הבין, מאיר אריאל, בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית אין שום ערבי עם נרגילה. יש בור שבו מסתתרים או דפיקות בדלת שמסמנות את הנורא מכל.

    אוהבת ומחבקת מאד מאד את שתיכן, חברות יקרות שלי.
    ר.

    השבמחק
  11. אנונימי24.10.2011, 2:19

    Tried to re read your posts, re-find an old soul mate,
    The only sentance that stuck was
    איך אהבתי אותו פעם
    (I even see you reaction when reading sentance instead of sentence)
    To better days...

    השבמחק
  12. אנונימי24.1.2012, 9:37

    לאן נעלמת ?
    אנא שובי !

    השבמחק
  13. נוגעת לליבי הקריאה הזאת :)
    מסובך קצת לשוב עכשיו. שקועה עד מעל לראשי ביותר מדי דברים שלא יודעת איך לכתוב עליהם. שעדיין לא יודעת איך לכתוב עליהם.
    זה יקרה.
    ובינתיים זה:
    http://www.youtube.com/watch?v=bSF90A2qBdU&feature=related
    ואהבה רבה לכל קוראותי וקוראי. ולחיים בכלל.

    השבמחק