21.5.2013

at last I'm free


מיד אפשר להבין שמדובר בפוסט חשוב, בעליית מדרגה. כי פעם ראשונה שהשיר בכותרת הפוסט לא בעברית. הרשיתי לעצמי לשבור את הכללים. הקול של רוברט ואייט מהדהד לי בראש כבר שבועות. והדברים שאני עומדת לכתוב עליהם מתבשלים בי כבר חודשים. הגיע הזמן לטעום.

ומכאן, במעבר חד (אבל ברור הרי שזה קשור), לנושא אחר:

הרהורים על זוגיות. 
וערעורים.

לא הולכת לפרוש כאן מסה רעיונית מורכבת. גדול עלי עכשיו. רק על עצמי לספר ידעתי, אמרתי מההתחלה. 

היו תקופות, עיתים, רגעים, שבהם החיים נראו לי אפשריים רק בזוג. שבהם כמעט אי אפשר היה לדמיין אחרת. ואילו בזמנים אחרים, הזוגיות נדמית שריד מהעבר. או לפחות הזוגיות המונוגמית. מתי הזמנים האחרים האלו? טוב שאתם שואלים. הנה, בדיוק עכ-שיו. 
כי שנים, שנים, שנים, חיים ביחד. כמו צמחים מכוונים לאור, וזה מגיע תמיד מאותו כיוון. גדלים לשם, אל האור. וחלקים אחרים בי, חלקים יפים וטובים לא פחות מאלו שפורחים בזוגיות, רדומים בחשכה המתמשכת. והשינה שלהם לא בחינם. יש מחיר שאני משלמת על השכחתם. מחיר בלב, מחיר בגוף. 
והנה זמן שבו אפשר אחרת. כי היום-יום משתנה, כי הילדים גדולים יותר והצרכים אחרים. והאור הזה, שבא תמיד מאותו כיוון, שצריכה בכל כוחי להגן עליו מפני כל רוח קלה, לא מספיק. בפנים מהפכה! החלקים החשוכים מתעוררים! רוצים לשחק! לשמוח-לבלות-להנות! מי אמר שלא באנו להנות? שיסבול הוא! די שתקנו! 
אבל בתוך הזוגיות אין להם מקום. הרי משום כך נחשך עולמם. 
והנה מהעולם קרן אור שנוגעת שם. ועוד אחת. שִמחה נולדת. הזמנה למשחק. אבל לא, זה מסוכן, זה עלול להכאיב. נכון. אבל החושך גם הוא מסוכן ומכאיב. נחנקת פה מהאבק. מכניסה בוהן, קצה כף רגל, למים. תענוג, שמחה, שחרור. אחר כך את כל הרגל, ואת כל הגוף, הגוף שכבר שנים מתגעגע. והכל נכון. הכל נכון. 
כמו שקראו לישיבה שאורי זוהר הלך אליה כשחזר בתשובה - אור שמח
ומה אני אגיד. השמחה הזאת אינה זוגית. היא פרטית שלי.
ומאז, ומאז..
בחלום שלי זה יכול היה לעבוד מעולה. משפחה, ובמקביל כל אחד בשמחות שלו. קשה לי לראות מה מסובך לקבל כאן. אבל טוב, אצל אחרים דברים עובדים אחרת. עכשיו לוקחת את המושכות, מארגנת את הטוב שלי. דיו!

לא קל לפרק בית.
חבילה הדוקה,
הדברים שבפנים שלחו ציצים וקנוקנות ונאחזו זה בזה
התערבו זה בזה
מסובך מאד להפריד. הרבה מתח וכעס ותסכול.
ואולי זה מין מעשה שלא יכול להעשות בשלוות הנפש, בדעה שקולה. יש צעדים כאלו.
כמו לידה - אי אפשר ללדת תינוק שלא בכאב גדול.
ותקווה בלב שמעבר להררי הכאב, הבהלה, הדאגה לעתיד, יגיעו ימים מוארים, גבעות מדושאות ושמש נעימה. כמו המקום הזה שהטלטאביז גרו בו. אפילו ארנבים היו שם.
(אתם יודעים שיש ארנבים בפריז, כאלו שמשוטטים חופשי, ממש כמו בטלטאביז? אפילו מהבולבאר פריפריק, הכביש המהיר הטבעתי שמקיף את העיר, אפשר לראות אותם. ליד פורט מאיו. הילדים נוהגים למנות את הארנבים שרואים כשנוסעים שם. תמיד מגיעים למספרים מופרעים - 39, 52. נראה לי שהתחרות ביניהם מחדדת את עיניהם :) )
(מותר לי להוסיף הערות לא רלוונטיות כאלו. כי הפוסט הזה מסובך לכתיבה וצריכה הפסקות מנוחה).

------------------------------

כמעט שנה עברה מאז שכתבתי את המילים האלו שכאן למעלה. שנה לגמרי לא פשוטה.
והנה עכשיו, סוף סוף, הרבה יותר טוב.
נמצאו לנו קצות החוטים בעזרתם אפשר להתחיל לפרום, או שהבשיל הפרי ונפתח בקלות, או איזה מטאפורה שלא תהיה, החשוב הוא שאנחנו כבר לא חיים ארבעתנו תחת אותה קורת גג.
ומאז הקלה, רגיעה, מרווח נשימה, שמחה ? כן. בדיוק.
חזרה לחיים, והם כל כך כל כך נחמדים :)

מוסיפה קצת תמונות. ערב שקופיות, אבל בקטן, לתת טעם של השנה החולפת.  
הסבר: כשעומדים עם העכבר על התמונה בלי להקליק מופיעות כמה מילים שמספרות מה בצילום, אם מקליקים נפתח האלבום המלא ובו אפשר לראות הכל בגדול. אפילו סרטון אחד של אלוני קוסם תוכלו לראות!
 


נעים לחזור הביתה. נעים לפגוש אתכם כאן. תודה שחיכיתם בסבלנות כל הזמן הזה! 
נשיקות ואהבה לכולכן ולכולכם.
ממני.




13 תגובות:

  1. אנונימי22.5.2013, 9:05

    נושמת את קלות הכתוב שנה אחר כך
    את החופש הצבע האביביות
    כמה טוב לקרוא אותך
    כמה טוב לקרוא הקלה שמחה מרווח נשימה חזרה לחיים
    הללויה!!!!
    אוהבת מאד
    יעל

    השבמחק
    תשובות
    1. הללויה!
      בדיוק!
      בהודיה ובאהבה
      ממני

      מחק
  2. אנונימי22.5.2013, 11:31

    ומוסיפה -
    מתנה גדולה לראות אתכם ואת צבעי החיים בין לבן לצבעוני לצוהל ליומיום פשוט של חיים
    חיבוק
    יעל

    השבמחק
    תשובות
    1. נכון? בעיני כל התמונות ביחד נראות כמו שטיח צבעוני ומבולגן, בלי שום דוגמא ברורה. אני מתה על זה :)

      מחק
  3. אהובתי יחידתי. אור שמח, זה בדיוק זה. מבינה כל מילה, מזדהה עם כל פסיק, נושמת לרוויה את האושר שלך. כמה טוב.
    א'

    השבמחק
    תשובות
    1. נשמה,
      את יודעת הרי שאת מגדלור עבורי בדרך הזאת.
      אחרי שחיכינו נצח שלם באיזה תור דמיוני, עכשיו הזמן שלנו. שמחה גדולה :)
      אוהבת אותך.

      מחק
  4. אנונימי22.5.2013, 12:47

    הצעה לכותרת חלופית *בעברית*:
    "חופשי זה לגמרי לבד..."

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה צודק (את צודקת?), אפשרי, אבל בכל זאת לא זה השיר שהדהד לי בראש.
      אולי כי אני לא לגמרי לבד? ולא רוצה בעצם להיות לגמרי לבד - כי ילדים, משפחה, חברים, שותף למשחקים, חתול (שנעלם :( ), תלמידים.
      אולי כי להיות חופשיה זאת לא מטרת על, אלא להיות מרוצה ומחוייכת?
      כל מיני סיבות.
      וגם כי רוברט ואייט, ובעיקר בעיבוד הזה, נוגע לליבי יותר מפוליקר בשיר ההוא. אפילו שהוא נגד ישראל וישראלים. גם כן אחד, מה הוא יודע, שישחק בארגז החול שלו וזהו :)

      מחק
    2. אנונימי26.10.2013, 17:04

      או קיי - באיחור של 5 חודשים בלבד....
      חלופה נוספת.
      שמעתי ברדיו השבוע במקרה ונזכרתי בפוסט הזה :)
      http://www.youtube.com/watch?v=U-GJQGoGzY8
      ומקווה שגם אחרי שימים לא מעטים כבר חלפו להם - את עדיין בטוב

      מחק
    3. (אחי??)
      יו, איך השיר הזה מחזיר אותי לשנים רחוקות!
      זכרונות של נסיעות שבת עם משפחת מודעי לחופי ים רחוקים. חוף דקלה, היה כזה? נוסעים דרך עזה וממשיכים הלאה?
      פינות שכבר שנים לא נזכרתי בהן! ובקבוקי אורנג'דה שמתפוצצים, גם אלו שייכים איכשהו לאותם זכרונות. עד שהמציאו להם ציפוי פלסטי מיוחד כדי למנוע את הצרה הזאת. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, לגמרי.
      תודה על הטיול בזכרונות ותודה על השיר. היה שווה.

      מחק
  5. ואוו רינת, באמת עבר המון זמן, וכל כך הרבה קרה בזמן הזה.
    חושך זה מסוכן ומכאיב. שמחה שמצאת אור, ושהחיים נהיו נחמדים:)
    אם בא לך כתבי מייל,
    חיבוק,
    ליאת
    נ.ב שירי כל כך גדלה והיא כל כך יפה:)

    השבמחק
    תשובות
    1. ליאת! באמת המון זמן!
      החיים היו נחמדים כל הזמן כנראה, זה רק אני שלא הצלחתי להרגיש את זה..
      כעת, היום, ברגע הזה, מרגישה.
      שלא יגמר לעולם.
      את צודקת לגבי שירי, והיא גם נבונה ומקסימה ! (אבל לא מתיחסת לבית ספר ברצינות הראויה.. הראויה לטעמי, כמובן. מילא.)
      חיבוקים בחזרה :)

      מחק
  6. לא נורא לגבי בית הספר. אני בטוחה שיש דברים אחרים שהיא רצינית לגביהם. אצלנו זה רועי, ויש לי ויכוחים עם צח לבי זה-אני בצד שחושבת שזה בסדר, הילד יודע למצות את החיים, והוא ...הוא לא.
    אני מאמצת את המשפט מסדנת אדלר, העיקר היחסים.

    השבמחק