at last I'm free

מיד אפשר להבין שמדובר בפוסט חשוב, בעליית מדרגה. כי פעם ראשונה שהשיר בכותרת הפוסט לא בעברית. הרשיתי לעצמי לשבור את הכללים. הקול של רוברט ואייט מהדהד לי בראש כבר שבועות. והדברים שאני עומדת לכתוב עליהם מתבשלים בי כבר חודשים. הגיע הזמן לטעום.

ומכאן, במעבר חד (אבל ברור הרי שזה קשור), לנושא אחר:

הרהורים על זוגיות. 

וערעורים.

לא הולכת לפרוש כאן מסה רעיונית מורכבת. גדול עלי עכשיו. רק על עצמי לספר ידעתי, אמרתי מההתחלה. 

היו תקופות, עיתים, רגעים, שבהם החיים נראו לי אפשריים רק בזוג. שבהם כמעט אי אפשר היה לדמיין אחרת. ואילו בזמנים אחרים, הזוגיות נדמית שריד מהעבר. או לפחות הזוגיות המונוגמית. מתי הזמנים האחרים האלו? טוב שאתם שואלים. הנה, בדיוק עכ-שיו. 

כי שנים, שנים, שנים, חיים ביחד. כמו צמחים מכוונים לאור, וזה מגיע תמיד מאותו כיוון. גדלים לשם, אל האור. וחלקים אחרים בי, חלקים יפים וטובים לא פחות מאלו שפורחים בזוגיות, רדומים בחשכה המתמשכת. והשינה שלהם לא בחינם. יש מחיר שאני משלמת על השכחתם. מחיר בלב, מחיר בגוף. 

והנה זמן שבו אפשר אחרת. כי היום-יום משתנה, כי הילדים גדולים יותר והצרכים אחרים. והאור הזה, שבא תמיד מאותו כיוון, שצריכה בכל כוחי להגן עליו מפני כל רוח קלה, לא מספיק. בפנים מהפכה! החלקים החשוכים מתעוררים! רוצים לשחק! לשמוח-לבלות-להנות! מי אמר שלא באנו להנות? שיסבול הוא! די שתקנו! 

אבל בתוך הזוגיות אין להם מקום. הרי משום כך נחשך עולמם. 

והנה מהעולם קרן אור שנוגעת שם. ועוד אחת. שִמחה נולדת. הזמנה למשחק. אבל לא, זה מסוכן, זה עלול להכאיב. נכון. אבל החושך גם הוא מסוכן ומכאיב. נחנקת פה מהאבק. מכניסה בוהן, קצה כף רגל, למים. תענוג, שמחה, שחרור. אחר כך את כל הרגל, ואת כל הגוף, הגוף שכבר שנים מתגעגע. והכל נכון. הכל נכון. 

כמו שקראו לישיבה שאורי זוהר הלך אליה כשחזר בתשובה - אור שמח. 

ומה אני אגיד. השמחה הזאת אינה זוגית. היא פרטית שלי.
ומאז, ומאז..
בחלום שלי זה יכול היה לעבוד מעולה. משפחה, ובמקביל כל אחד בשמחות שלו. קשה לי לראות מה מסובך לקבל כאן. אבל טוב, אצל אחרים דברים עובדים אחרת. עכשיו לוקחת את המושכות, מארגנת את הטוב שלי. דיו!

לא קל לפרק בית.
חבילה הדוקה,
הדברים שבפנים שלחו ציצים וקנוקנות ונאחזו זה בזה
התערבו זה בזה
מסובך מאד להפריד. הרבה מתח וכעס ותסכול.
ואולי זה מין מעשה שלא יכול להעשות בשלוות הנפש, בדעה שקולה. יש צעדים כאלו.
כמו לידה - אי אפשר ללדת תינוק שלא בכאב גדול.
ותקווה בלב שמעבר להררי הכאב, הבהלה, הדאגה לעתיד, יגיעו ימים מוארים, גבעות מדושאות ושמש נעימה. כמו המקום הזה שהטלטאביז גרו בו. אפילו ארנבים היו שם.
(אתם יודעים שיש ארנבים בפריז, כאלו שמשוטטים חופשי, ממש כמו בטלטאביז? אפילו מהבולבאר פריפריק, הכביש המהיר הטבעתי שמקיף את העיר, אפשר לראות אותם. ליד פורט מאיו. הילדים נוהגים למנות את הארנבים שרואים כשנוסעים שם. תמיד מגיעים למספרים מופרעים - 39, 52. נראה לי שהתחרות ביניהם מחדדת את עיניהם :) )
(מותר לי להוסיף הערות לא רלוונטיות כאלו. כי הפוסט הזה מסובך לכתיבה וצריכה הפסקות מנוחה).

------------------------------

כמעט שנה עברה מאז שכתבתי את המילים האלו שכאן למעלה. שנה לגמרי לא פשוטה.
והנה עכשיו, סוף סוף, הרבה יותר טוב.
נמצאו לנו קצות החוטים בעזרתם אפשר להתחיל לפרום, או שהבשיל הפרי ונפתח בקלות, או איזה מטאפורה שלא תהיה, החשוב הוא שאנחנו כבר לא חיים ארבעתנו תחת אותה קורת גג.
ומאז הקלה, רגיעה, מרווח נשימה, שמחה ? כן. בדיוק.
חזרה לחיים, והם כל כך כל כך נחמדים :)

מוסיפה קצת תמונות. ערב שקופיות, אבל בקטן, לתת טעם של השנה החולפת.  
הסבר: כשעומדים עם העכבר על התמונה בלי להקליק מופיעות כמה מילים שמספרות מה בצילום, אם מקליקים נפתח האלבום המלא ובו אפשר לראות הכל בגדול. אפילו סרטון אחד של אלוני קוסם תוכלו לראות!
 


נעים לחזור הביתה. נעים לפגוש אתכם כאן. תודה שחיכיתם בסבלנות כל הזמן הזה! 
נשיקות ואהבה לכולכן ולכולכם.
ממני.