12.12.2013

ספרי לי, ספרי לי איזו מעשיה


בהמשך אספר משהו שקשור לשיר הזה. סבלנות :) 
הרבה מילים ומעט תמונות היום. רשומה למיטיבי-קרוא. 
מוכנים?

קודם חנוכה. 

סטפני הציעה שאנחה את החגיגה בקהילה. לא משהו גדול, יהיו בערך 30 אנשים, מדליקים נרות ביחד, קצת שירים, איזה דיבור קצר שאכין ואז מופע קסמים של הווארד. בשמחה, אמרתי. כי נעים לי עם האנשים האלו, כי אני אוהבת מאד את חנוכה, וגם כי זה ה-חג של הקיבוץ שלנו (שלנו? מי ה"אנחנו" פה? אולי פשוט כי קיבוץ לא יכול להיות "שלי"). כל כך הרבה מהמיתולוגיה הכפר-מנחמ'ית קשורה בחנוכה: יום ההולדת של הקיבוץ חל אז, הסיפור המצחיק על איך כמעט קראו לנחום "שניאור", הבריכה שהיא בצורת סביבון, ויותר מהכל - "האוירון האדום", סיפור נס קיבוצי מתוק מדבש. 
אז בחנוכה הקהילתי הדלקנו נרות, שרנו קצת, אחר כך דיברתי מעט על נס חנוכה ומעט על קיבוץ, ואז "האוירון האדום". והנה הוא לפניכם, כאן בגרסה של אמא שלי, כמו שסיפרה לילדי כיתתה של נכדה אהובה לפני שנים לא רבות. 

האוירון האדום
לא תמיד היה כפר מנחם ישוב גדול, משגשג ופורח כפי שהוא היום. כשהקימו אותו ראשוני החברים לפני 70 שנה הייתה פה גבעה סלעית, מלאה קוצים ואבנים, והצבע השולט בסביבה היה אפור. לאט לאט צמחו אוהלים, צריפים ובתים, נטעו עצים ונשתלו פרחים.

צילום של דוד פרלמוטר, ה-צלם של הקיבוץ
בשנים הראשונות לא היה כביש ממסמיה לקיבוץ. לא פעם בימי חורף קשים, לא ניתן היה להגיע לקיבוץ בשל הבוץ. כלי הרכב שניסו לעבור שקעו ונשארו תקועים בדרך.
אספר לכם כעת את סיפור האווירון האדום. זהו סיפור אמיתי,שקרה כשהייתי תינוקת, ומאז הוא שזור בתולדות כפר מנחם.

חורף שנת 42  היה חורף קשה. שבועיים ירדו גשמי זעף ללא הפוגה. הדרך לכפר מנחם נותקה כליל, אין יוצא ואין בא.

בתחילה קיבלו זאת חברי הישוב הקטן בבדיחות הדעת, התלוצצו על המבול שניטח עליהם, על השקיעה בבוץ עד הברכיים בכל הליכה לחדר האוכל או לבתי הילדים. כולם קנאו בעובדי הרפת וגן הירק, כי רק להם היו מגפי גומי. במרכז הקיבוץ נוצרה שלולית ענקית, והילדים השיטו בה סירות ניר וניסו לחצות אותה בעזרת רפסודות מאולתרות מקרשים, חבלים ומסמרים.
כשהגשם המשיך לרדת התחלפה אוירת ההלצה באוירת דאגה. בערב התכנסו כולם בחדר האוכל. רכזת המטבח התלוננה שהמצרכים במטבח הולכים ואוזלים. רכז הרפת הוסיף לחומרת המצב בתארו שאין דרך להעביר את החלב ל"תנובה", וכן שמלאי התערובת מצטמצם במהירות. רכז הפלחה (גידולי שדה בימינו), שתמיד היה תולה עיניים בשמיים ומתפלל לגשם, התפלל עכשיו שיפסיק, והסביר שהגשמים החזקים שוטפים את השדות ולא נספגים בקרקע.
מרכז ועדת תרבות ספק כפיים ואמר: "אוי ואבוי! בעוד יומיים נר ראשון של חנוכה. חבילות הנרות, הסביבונים וכל צרכי החג נשארו בתל אביב". לדבריו התפרצה רכזת המטבח: "גם שמן ותפוחי אדמה ללביבות אין".


ובינתיים בת"א נמצא מתיתיהו הגזבר. זה שבועיים שאינו יכול להגיע הביתה. הוא דואג לבנו הקטן ולאשתו שנמצאת בחודשי הריונה האחרונים. הוא יודע כמובן, הרי הוא אחראי על הקניות, שהמצרכים בקיבוץ הולכים ואוזלים.

זכרו, שלא היו אז טלפונים, ואין באפשרותו להתקשר לקיבוץ. מתיתיהו (מתס) ערך את הקניות הנדרשות והכין את כל החבילות במחסני "המשביר". הוא מתרוצץ באי שקט בת"א, מרגיש שהוא חייב לעשות משהו על מנת שהאספקה תגיע לקיבוץ הקטן המנותק, אך אינו יודע מה.
פתאום צץ במוחו רעיון גאוני: להשתמש באוירון. מיד התחיל במסע נמרץ להשיג אוירון, להשיג רשיון להטיסו, להשיג טייס. התהליך לא היה פשוט. רק אוירון אחד אדום וקטן (פרימוס) חנה אז בלוד. לאחר דין ודברים הצליח מתס לקבל את האוירון. כעת היה צריך להשיג רשיון להטיס אותו. לשם כך היה צריך לפנות למושל הבריטי שישב ביפו. מושל זה לא אהד את החלוצים היהודים, אך הימים ימי חג המולד הנוצרי, רוח החג שרתה עליו והוא נתן את הרשיון המיוחל.
זהו פרימוס. עוד לא המציאו את הצבע, אי אפשר לנחש אפילו אם אדמדם או לא.
היעד הבא השגת טייס. מתס מוצא טייס צעיר יהודי אנגלי ומבקש ממנו לבצע את המשימה. הצעיר מתנגד וטוען שבמזג אויר סוער כזה אסור לטוס. מתס לא מתיאש, מפעיל את כל כוח השכנוע שלו על הצעיר, עד שזה מסכים, בתנאי שמתס יטוס איתו.

הטיסה נקבעה ל-2 בצהריים, ערב נר ראשון של חנוכה. מתס חוזר לת"א ולפניו עוד מבצע אחד. להעביר את החבילות, שנשארו במחסני "המשביר", לשדה התעופה בלוד. במחסני "המשביר" פוגש מתס ידיד, גזבר קיבוץ בצפון, שמתכונן כבר ליציאה צפונה לעבר קיבוצו בטנדר עמוס כל טוב.

מתס מספר לחברו את סיפור כפר מנחם, המנותק כבר שבועיים עקב הגשמים.

תוך דקות ספורות נראים השניים עובדים במרץ בהעמסת החבילות של כפר מנחם על הטנדר. תוך כדי הנסיעה לשדה התעופה לוד, כותב מתס מכתב מרגש למשפחתו ולחברי הקיבוץ. הוא מאחל לכולם חג שמח, ומצטער שלא יוכל להשתתף עמם בהדלקת הנרות.

כפר מנחם השעה  2:30 בצהרים. השמש הפציעה בין העננים, קשת מרהיבה נראתה באופק. לפתע נשמע טרטור של אוירון בשמי הקיבוץ, אירוע חריג באותם ימים. החברים והילדים מביטים למעלה ורואים אוירון אדום וקטן החג מעליהם, עושה סיבוב אחד ועוד אחד ובסיבוב השלישי מטיל חבילות, חבילות באזור הרפת. שק קמח אחד נפתח בנפילתו וגג הרפת כוסה לבן. שאר החבילות הגיעו בשלום ובהן: נרות, סביבונים, שמן, תפוחי אדמה, עיתונים וכל שצריך בשביל לארגן את החג. מייד התגייסו החברים לטגן לביבות, להכין לפידים, לקשט את חדר האוכל.
מי שהיה אותו יום בכפר מנחם, יודע נס חנוכה מהו.




סיפור יפה, נכון?
ובקריאה בעיניים בוגרות, עכשיו, צורם לי שהוא כל כך נקי. הקיבוץ לגמרי "עם לבדד ישכון", אין שום התיחסות לשאר הישובים שמסביב. כי הם כפרים ערבים? כי הם לא חוגגים חנוכה? 

הנה זיכרון, הוא זה שמאחורי השיר שבכותרת הפוסט. 
מתי זה היה? סוף כיתה ב'? ג'? ד'? מי היתה המורה - שרק'ה, שרה'לה, אולי בכלל שושק'ה? (מצחיקה האשכנזיות של כל שמות החיבה, לא?)
זיכרון מטושטש, מעורבב בעוד ועוד חגיגות חנוכה עם כתרי נרות, סיום נושא, סיום שנה. נראה לי שלמדנו על הקיבוץ שלנו. כן, הנה, הזיכרון מתבהר:

Kibbutz Kfar Menachem, wo die Grabungsmannschaft wohnteילדי קבוצת "ניצנים" מעלים הצגה לסיום נושא "נקודתנו" מול ההורים, אולי גם סבים. השיר הזה, מהכותרת, היה הליווי המוזיקלי של ההצגה. השנה? אולי 74', נגיד שכן. אנחנו משחקים את תפקידי הסבים שמספרים לילדים מה היה כאן פעם, כשהקמנו את הקיבוץ. את החלק שלי אני זוכרת: אני עומדת, מצביעה בידי לעבר נקודות דמיוניות שונות ואומרת - היינו מוקפים כפרים ערבים, כאן מסמיה, שם אידניבה, ממש קרוב טינה ורחוק יותר גם תל א-סאפי וזכריה. ועם כל שם אני מורה בידי על הכיוון הכללי בו היה הכפר. הרבה זמן לקח לי ללמוד את הבלט הזה, להתאים בין הנקודות באויר לבין השמות, חלקם כאלו שלא נשאר מהם דבר לבד מאויר. אחרים נדבקו לצומת, תל, חלקת שדה. 
הזיכרון הזה, עם התנועה אחורה-קדימה-אחורה הגלומה בו, מנקה את הנוכחות האחרת שהיתה סביב הקיבוץ, אבל גם, לפחות עבורי, מנציח אותה. בדיוק משם אני מכירה את השמות האלו. ועכשיו גם אתם. 
יש עוד שמות, כאלו שהצטרפו לשכונה מאוחר יותר - כפר הרי"ף, גפן, תירוש. ואל-עזי, שהיו שם עוד קודם. והלכו. ושבו אחר כך. (כאן אפשר לקרוא תיאור מפורט וודאי נכון, כי בא מפיו של דוד קרון, איש שידע מה הוא אומר. כשאמר.). 
מה אני רוצה להגיד? לא יודעת. אולי שדברים הם מורכבים. באמת חידוש גדול :)

כשסיפרתי את סיפור האוירון האדום בקהילה לא דיברתי על כל ההרהורים האלו. האנשים נהנו מהסיפור, מהנאיביות, מהחלוציות. אחר כך שאלו שאלות משל עצמם - איך היה לגדול בקיבוץ? (ככה וככה, כמו לגדול בכל מקום); זה נכון שהתינוקות עברו ישר מבית היולדות לבית התינוקות? (בדור שלי - כן); ולינה משותפת? (סיפרתי על ילדים מוכרים ואהובים שברחו בלילה הביתה ועל הורים אוהבים שהחזירו אותם לבית הילדים, לא סיפרתי על העמידה הבוכיה מול השמרטף שתלוי גבוה כל כך כדי להגיד "שומרת, עשיתי פיפי במיטה" ועל אינספור כאבי גרון שלא היו וכן נבראו כדי להשאר לישון בבית של ההורים); מתי ראיתם בכלל את ההורים? (סיפרתי שכשהייתי קטנה ראיתי את ההורים שעתיים וחצי בכל יום, אחר כך אפילו ארבע שעות. וסיפרתי עוד שאני לא בטוחה שאני מבלה עם הילדים שלי ארבע שעות בכל יום, ארבע שעות בלי טלפונים ובלי כביסה ובלי בישולים. מה לא בטוחה, בטוחה שלא). 

ואחר כך הווארד עשה קסמים (הקסם עם העיתון שהוא קורע ובסוף הוא שלם בכל זאת מדהים בכל פעם מחדש), ואכלו לביבות, ובסוף את הקינוח הפשוט והטעים בעולם שהכינה נטשה - שוקולד רימונים. אבל שלה היה יותר יפה ויותר קל מזה שבקישור. ככה מכינים: ממיסים שוקולד מריר (כן, במיקרו, בלי בושה), יוצקים על נייר אפיה בשכבה די דקה, בעודו נוזלי מפזרים עליו גרגרי רימונים (לא המון, פחות מאשר בתמונה שם) וקצת גרגרי מלח גס (ברור שעדיף אטלנטי לח ואפור, אבל "מה שיוצא - אני מרוצה"). לא צריך ג'ינג'ר. ומספיק רימונים רק על השוקולד ולא בתוכו, כדי שישאר חלק ויפה. מכניסים למקרר, כשהכל קר וקשה שוברים לחתיכות לא אחידות. יוצא שוקולד שחור-שחור עם אבני אודם זוהרות. מופלא לגמרי. 

חותמת את הפוסט עם הממתק הזה, כדי שישאר טעם טוב. ואהבה ונשיקות גם, כמו תמיד.
רינת.