אני כפי ארימה

שנה חדשה, זמן להתחלות טריות ומעולות. 

רק לפני חודשים ספורים התחילה אחת, אבל אז הייתי עוד בבלגן של דירה חדשה ומקום אחר ולב כבד מאבל, ודי פספסתי את הצ'אנס להתחדשות. אז הנה עכשיו הזדמנות שנייה, איזה כייף :-)

כותבת כאן את ההחלטות כדי להתחייב אליהן באופן פומבי, זה יכול לעזור (בדומה לאישה יקרה שאני מכירה היטב, שמצהירה קבל עם ועדה בכל פעם שהיא לוקחת "עוגיה אחרונה". הרי לא תוכל לאכזב את הקהל אחר כך ולטעום עוד אחת).

החלטה ראשונה – להעיף מאוצר המילים (והמחשבות) שלי את הביטויים הבאים: תמיד, כל פעם, אף פעם, כל הזמן.

בעצם מותר יהיה להשתמש בהם לחיוב, אבל ממש אף פעם ולעולם לא להגיד משפטים כמו: 'ברור שאתה לא מוצא, אתה הרי אף פעם לא שם במקום' או 'כל פעם אתה דוחה את האמבטיה לערב ואז אין לך כח' ובעיקר לא 'איך אפשר לסמוך עליך אם את תמיד מבטיחה ובסוף..'.

כי המילים האלו הן כאלו מכשולים בגלגלים! במקום להסתכל על דברים עניינית, כמו שהם עכשיו, מציבות מראה מלפנים ומאחור (בדיוק כמו בחדר המראות בארמון וורסאי, כאן בתמונה מהביקור בשבוע שעבר, או בשירותים שבקומה התחתונה במוזיאון תל אביב ובעוד כל מיני מקומות מפוארים), ככה שהרגע הנוכחי משתקף קדימה ואחורה והופך לשרשרת אינסופית של התנהגויות לא מוצלחות. ומזה כבר ממש מסובך לצאת. אז זהו, יאללה, לפח. לא עוד!!

החלטה שנייה – להחזיר את החיוך לפנים (וללב) שלי. בכלל לא ידעתי עד כמה אני מחייכת הרבה, עד שהרגשתי בחודשים האחרונים עד כמה אני לא, איך בקיץ הזה נעלמו לי החיוכים.

וזאת סתם שטות. אבא שלי, איפה שלא יהיה, בטוח מחייך. כי כבר לא כואב לו, כי הוא כבר לא חולה, וכי הוא אוהב לחייך. אז למה אני בוכה כשאני חושבת על החיוך שלו.

צריכה למצוא את החיוכים שלי מחדש. לחזור ולפנות לעולם בחיוך פתוח ושמח, כזה שמצפה לפגוש טוב ועושה טוב. מ-עכ-שיו.

זהו, שתי החלטות קטנות-גדולות לשנה חדשה. מה, קלי-קלות לקיים אותן. תארו לעצמכם שהייתי מחליטה לעשות ספורט 5 פעמים בשבוע, 30 דקות בכל פעם. זאת החלטה רצינית! (שברור שלא הייתי עומדת בה). או שהייתי מחליטה שמעכשיו אני לא יושבת מול המחשב יותר מ-30 דקות ביום. או-הו. אבל לא, הקפדתי לבחור קטן, אפשרי ועם פוטנציאל השפעה. אני מרוצה מעצמי. וחוץ מזה הספקתי הבוקר כבר לקחת את דב לרכבת (כי שכח את המפתחות של האוטו שלו בעבודה), לשלוח ללואיז מתנת יום הולדת (ששכחה אצלנו), לקנות לחם ומאפים שווים בבולנז'רי. וכל זה לפני תשע וחצי! והילדים עוד ישנים בכלל!

אחלה בוקר.

חיבוקים מִצָרְפת,

רינת

נ.ב. אם תרצו לקבל מייל בכל פעם שאני מוסיפה כאן קשקושים / הרהורים / סיפורים, מלאו את כתובת המייל שלכם בתיבה שמשמאל, וזה יקרה. באופן אבטומטי!
זה אומר שמעכשיו לא אשלח עוד הודעות מייל שמספרות על עדכונים. משאירה לכם את הבחירה אם להרשם או לא (איזה כייף, יש זכות בחירה אישית!).

שלוש ארבע ולעבודה

שלום, שלום,

בימים האחרונים, מאז שכתבתי, קורה שבאמצע הרהור אני אומרת לעצמי: את זה שווה לשמור לבלוג, את המחשבה הזאת. וכמובן ששוכחת אחר כך.

אבל הנה משהו שאני זוכרת: יורודיסני זה מגעיל. אני שונאת יורודיסני. בחיים לא רוצה ללכת לשם יותר.

ואין מה להתרשם מהתמונה היפה הזאת של קפטן הוק על הספינה שלו, שמפליגה על הכביש הגשום במצעד הלילי. מגעיל בכל זאת.

אספר קצת: דויד וארמל והבנות (חברים טובים מפרובנס) באו לבקר בחופשה, והחלטנו להעביר את אחד הימים ביחד בדיסנילנד (לכבוד יום ההולדת של לואיז, בעצם). פעם שניה שאנחנו שם, היינו כבר לפני שנה וחצי, כשנפשנו בפריז, הרבה לפני שחשבנו שייצא לנו לגור באזור.

אבל הפעם הכל היה סודי. אמרנו לילדים שהולכים לטייל בפריז. דויד ודב הכינו סיפור כיסוי מעולה - הולכים לעשות סיור בתי כנסת עתיקים. ובפרט אנחנו רוצים לבקר באיזה בית-כנסת-רפאים, לשם חייבים להגיע בשביל להשלים מניין. אהה. הושקעו המון צחוקים בפיתוח הרעיון הזה, אבל בסוף בכלל לא היה נחוץ. יצא שנסענו במונית גדולה (כי שביתה ברכבת הרלוונטית), ובדרך היה ערפל כבד שלא-רואים-ממטר, וגם במונית היו מסכי טלויזיה קטנים כמו במטוס, והילדים היו שקועים עד המצח בסרט 'ארתור'. ככה שבכלל לא ראו את כל שלטי המיקימאוס השמחים שבדרך, ולא שאלו לאן נוסעים. רק כשעברנו בשער ממש הבינו מה קורה. והרגעים הראשונים, השילוב של האושר הילדותי העצום והתחושה הדיסניאית של מסיבה וקסם ושהכל אפשרי, היו באמת מחממי לב.

אבל אחר כך.. המקום הזה מטבעו הוא מדגרת תסכולים - כל הזמן מרגישים שמחמיצים דבר כזה או אחר, ומבפנים תמיד פחות שווה מאשר מבחוץ.

והילדים הופכים חמוצים, אחת רוצה למתקן הזה, שנייה מגלה בצער שהיא נמוכה מדי בשביל המתקן ההוא, השלישי שואל בכעס למה עומדים ולא מחליטים והרביעית בוכה שקר לה. ואני עם מפה ססגונית מלאה באייקונים מסתוריים בידי, מנסה לפענח מאיפה ולאן, ורוצה לברוח רחוק רחוק. רחוק מהצבעוני הזה, מכל הצמר-גפן-מתוק (בצרפתית קוראים לו בכלל 'ברבאבא', ומשם השם שלו), מהשלג המלאכותי (היו באזור עוד כמה פינות של שלג אמיתי שלא נמס, אפור ורטוב, ולידו שלג צמר גפן לבן ונקי). בחילה בלתי פוסקת. ולא דווקא בגלל המתקנים המסתחררים.

רואים בתמונה איך אנחנו נהנים עד אימה ברכבת ההרים? בעצם לא רואים הכי טוב, כי מדובר בצילום-של-צילום מאלו שהמתקנים מצלמים באופן אוטומטי בזמן הבילוי. ובכוונה. בגלל שהבלוג פתוח לעיני עולם ומלואו, לא אשים כאן תמונות ברורות, בהן רואים היטב את הילדים, את החברים או אותנו. בשביל לראות אותנו גדולים ויפים כמו שאנחנו בחיים, צריך להיפגש באמת.

דבר טוב אחד למדתי אתמול: הילדים הפכו עמידים יותר בפני כל הסחורה הדיסנית, לא נרשמה אף בקשה לקניית מיקי, לא התחננו לשום שמיקי. אפילו לא הציצו בחנויות. יששששש!

ודבר טוב שני: סיפור נחמד שמראה כמה דויד הוא בן-אדם. אכלנו שם איפשהו. בחוץ כתוב 'המסעדה הטובה בעיר, לא תתחרטו' ובפנים מגלים שיש שתי מנות: פיצת ילדים או פיצת מבוגרים, שתיהן בצורת ראש מיקימאוס. כל אחד מזמין את הוריאציה המתאימה לו, ואוכלים. אין ברירה. והנה החלק היפה: בסוף, אחרי שזרקנו את השאריות לפח, דויד ניגש לעובדים האומללים של המקום הלא נעים הזה, חיכה רגע שיתפנו מעבודתם, ואמר להם תודה ושהיה מצויין. בכנות גמורה.

ודב מוסיף שגם יום קודם לכן, בסוף הביקור בוורסאי, דויד פנה לשומרת בכניסה והודה לה על הביקור בביתה. ברצינות ובנעימות.

רוצה ללמוד ממנו לעשות ככה, לתת לאנשים בדרך מתנות קטנות כאלו. רק חסרה לי איזה הרגשת-ערך-עצמי, כזאת שתאפשר לי להרגיש שלמילים שלי יש טעם עבורם. נו, צריך לעבוד על זה עוד קצת.

היו עוד הרבה עניינים, כולל מפתחות בית ואוטו אבודים-עד-מאד (שנמצאו בסוף בתיק של דויד, אחרי שדב הסתיר אותם שם היטב, במחשבה שמדובר בתיק שלו), והצצה באורות החגיגיים של האייפל בסוף היום (נראה גם הוא כמו איזה סוכריה ענקית ומטופשת עם כל הצבעוני הזה, אבל שם לפחות יש עוצמה אמיתית מתחת, לא רק אורות דיסני אווריריים).

ובסוף כל זה בית.

להניח מאחורי את היום הזה, לקרוא עוד כמה עמודים על שוטרים יידיים שמוחקים מיד את כל המתיקות, ולעצום עיניים. לילה טוב.

חיבוקים הרבה לכו-לם,

רינת

למקומות, היכון

קפוץ!

'קפצי', ליתר דיוק.

שלום, שלום.

זאת אני, הקפטן שלכם. במקום אחר, זמן אחר, אריזה משופרת.

התגעגעתי מאד, לכל אחת ואחד מכם. לידיעה שאתם שותפים בחיינו ולתחושת הקרבה, למרות המרחק (על גווניו השונים).

יושבת במטבח, בחלון מסתחררים פתותי שלג. הם באמת מסתחררים, לא סתם ביטוי ציורי. עפים לכאן ולשם, לפעמים אפילו למעלה. קלים-קלילים. מצפים את העולם בקצפת. יפה לראות אותם דרך הצלופן של קישוטי חנוכה שהכנו (מקצועיים, אה?).

לפני שבוע בערך, פקחתי עיניים בבוקר וראיתי דרך החלון המון זבובים. זבובים? המונים? בחורף? באמת מוזר. רק כשקמתי הבנתי שהם בכלל לא שחורים, ואפילו לא זבובים, אלא פתותי שלג זעירים. באותו יום ירד רק מעט, ולא נשאר, אבל מאתמול בבוקר זה אמיתי לגמרי.

ההליכה לבית הספר בבוקר לוקחת 20 דקות במקום 5, כי ממש מוכרחים לדרוך בכל פינה בדרך שהשלג בה חף מצעדים. שלא לדבר על התהליך הארוך של ההתלבשות לפני שיוצאים - טייטס (לאלוני אמרנו שאלו גטקעס, כדי לא ליצור בעיות בזהותו המגדרית או משהו), שכבות של גופיות, כפפות ומגפיים מרופדים היטב. מקפידה עם הילדים יותר מאשר עם עצמי, גם כי כזאת אני (וזה לדיון בפוסט נפרד, אולי), גם כי אחר כך בבית הספר מבלים את ההפסקות בשלג. באושר גדול.

יש שלושה כללי-שלג שאמורים לציית להם בבית הספר: לא לרוץ בחצר כדי לא להחליק, להיות עטופים כראוי, לא לזרוק כדורי שלג (ובעיקר לא על הפנים). עם שני הראשונים מסתדרים, פחות או יותר, אבל ברור שהשלישי הוא בדיחה.

ובעצם היום יום אחרון ללימודים, בעוד רגע מתחילה חופשה. נספיק עוד לתפוס בזנב של חנוכה, להדליק נר שמיני בלי לחשוב על בית ספר מחר. תענוג. (כרגיל, אני קצת מגזימה. למעשה, עם הארבעה ימי לימוד בשבוע שיש כאן, היו לנו כמה וכמה הדלקות נרות בלי בית-ספר למחרת).

הייתי חייבת לצרף עוד כמה תמונות מושלגות. גם כדי לחסוך לכם ולי אלפי מילים (תמונה שווה וגו'), גם כי השילוב בין האור התכלכל, הקריר, של השלג, לבין האור החם של החשמל, מקסים אותי מחדש בכל פעם. אתמול, אחרי שהשאלנו ספרים, הילדים גילו בחצר האחורית של הספריה (לה שייכים החלונות המוארים שמימין) מאגר סודי של שלג נקי ויפה. שירי גלגלה כדור עצום. חברתה הכינה אחד לא פחות גדול, ואלוני עזר פעם לזו ופעם לזו.

תמונה אחת אחרונה - בדרך מהספריה הביתה עברנו ליד העיריה, שמקושטת יפה כל כך לכבוד חגי החורף.

יש רגעים שאני מרגישה כאן כמו תיירת, רוצה לשמור את המראות כדי להזכיר לעצמי שככה היה. הצילום החגיגי והזוהר הזה שייך לאותם רגעים.

אני שואלת את עצמי מה זה אומר על המקום שלי בעולם, האם רגלי נטועות איפשהו, ואם כן - היכן. אבל עוזבת את זה לעכשיו. כעת חג ואור ויופי, ושאלות מורכבות - הצידה (ובכלל, שישארו שם לתמיד. הכי כדאי. אולי).

זהו להיום.

להתראות בקרוב, אני מקווה.

חיבוקים מצרפת,

רינת