12.1.2015

לדקה נהיה אחים

כן, Jah is one :)

כל כך הרבה מיילים ומסרים שמוודאים שאנחנו בסדר, שזה לא בשכונה שלנו, שלא בסביבה. ושואלים איך מרגישים. אני עונה לכל אחד, ברור, אבל רוצה גם לכולם ביחד, כאן. 

לא נגעו בנו האירועים באופן אישי. לא ב"שרלי הבדו", לא במכולת הכשרה. זאת אומרת, לא קרה דבר לאף אחד מהאנשים שאנחנו מכירים מקרוב. 
נגעו לנו, בנו, מעבר לכך?

שיחה עם הילדים - איך מרגישים כיהודים, כבני אדם. 
לא מרגישים מאויימים, שניהם. 
מתים מצחוק, זה מה שכתוב בשלט שעל המרפסת
אלוני בתשובה קלאסית: זה רק כמה מטורפים, ובכלל לא יהודים כמונו הם מחפשים. ומה כזה סיפור אם נהרגו כמה עיתונאים? (כן, כן, בהזדמנות אדבר איתו על תקשורת כסמל, על וולטר שלא מסכים לדיעה אבל מוכן להילחם על הזכות לומר אותה וכו')
שירי עונה לו שאין מה לדבר על משוגעים, זאת פוליטיקה, והם לא לבד. הוסיפה שכשאני הולכת פעם בכמה חודשים לקנות להם שקדי מרק ואבקת פלאפל (בעוונותי), זה בדיוק בכזה סופרמרקט כשר, ככה שאנחנו לא נפרדים, לא שונים מהיהודים שנפגעו. בעיניה ככה העולם, תמיד פונים נגד יהודים. זה לא מפחיד אותה, לא מרגישה מאויימת בסביבה המיידית. אולי פעם זה ישתנה, אמרה. אם יהיה איזה שינוי דרסטי בעולם. מלחמת עולם שלישית (ואני חשבתי לעצמי שאם שתיים לא שינו את העניין הזה, למה שלישית כן). גם זה לא בטוח. בכל מקרה - ככה זה. באיזו השלמה בוגרת ונטולת ייאוש דיברה. יפה. 

ואני?נדמה לי שאת מכסת ההתרגשויות שלי מ"המצב" כיליתי בישראל, או שלפחות שם אני מעדיפה לבזבז אותה. אלא אם כן באמת משהו דרסטי (=דמות סופר-חשובה או עשרות רבות של נפגעים. מי אמר שכמות לא יוצרת הבדל איכותי? ברור שכן. אפילו שמעתי פעם תכנית ברדיו בה דיברו על כמה כסף שווה נפגע בתאונת דרכים, יש סולם כזה. מוסיפים רמזור בצומת, למשל, כש"המחיר" בנפגעים שווה לעלות הצבת רמזור ותחזוקה שלו).
בינתיים נותנת בנאיביות, בעצלנות, לדברים לחלוף לידי. מצד שני, יש לי באוניברסיטה כמה תלמידים שגרים ממש באזור ההוא של הסופר הכשר, בפורט דה ונסן, וכן נשמתי פחות בקלות עד שראיתי שמות. 

מישהו נתן לנו להציץ בגיליון עבר של שרלי הבדו
שהביא איתו לעצרת, אחד מאלו שהציתו אש.
מעורר תיאבון ? :)
ביום ראשון אחר הצהרים הלכתי לעצרת. למה? לא יודעת בדיוק. לראות את הצרפתים ואת צרפת בקונטקסט אחר, מחוץ לחיי יום-יום. להניח כף רגל, צעד ראשון מהוסס, בתוך הציבוריות הצרפתית. בלי ילדים, ברור היה שיהיה צפוף כל כך, צפיפות כזאת שבה אין מקום לילדים לנשום. בקושי לשולי-השוליים הגענו שם. אפילו שלילך אמרה לא להשאר בקצוות כי מה-יהיה-אם. כל כך שוליים, רחוק מאד מהכיכר שבה התנהלה העצרת. לא שמענו כלום, אבל מדי פעם עברו בקהל גלים של מחיאות כפיים או שאנשים התחילו לקרוא סיסמאות ואחרים הצטרפו אליהם. את המרסייז גם שרו לרגע. לא הצטרפתי לכל העניינים האלו. גם לי יש גבולות :) גם ככה קשה היה להתאפק ולא להגיד דברים אחרים בתוך המון גדול שאומר דבר אחד. אבל התאפקתי! אפילו צ'רלי צ'פלין לא אמרתי! הסתפקתי בלהתחבק קרוב-קרוב בחסות ההמון ולהסתכל הרבה מסביב. הרבה שלטים קטנים ואישיים. יפה. בעצם כשמסתכלים מקרוב לא כולם אומרים אותו דבר. הנה איש גדול ומזוקן שנושא שלט ורוד שאומר "אני יהודיה". נחמד. ורבים אחרים שכתבו על דף את שמות כל ההרוגים - עיתונאים, שוטרים, קונים במכולת, שמות צרפתיים, יהודים, ערבים - והדביקו אותו על גבם. והרבה "אני שרלי" ו"אני משטרה". וגם כמה "אני יהודי". זקנים, צעירים. המון. המון. משונה קצת שכל אלו באו לזכור, למחות, נגד מה שעשו לעיתון שלא היה קל לעיכול, לאנשי-עט שבטח לא בקלות היו מוצאים את מקומם בתוך הקהל הזה. הם ודאי לא היו מתאפקים, לא רק שהיו אומרים אחרת מכולם, היו צועקים בקול, וגם תוקעים איזו אצבע בעין למישהו בדרך. זה המקצוע שלהם הרי :)

כל הזמן שמחתי שלא באו הילדים. כל כך הרבה אנשים הסתובבו שם עם עפרונות גדולים, ואני יודעת הרי שעיפרון אולי לא נשק להשמדה המונית (היה שלט כזה..), אבל בטח שמסוכן. לא סתם כשהיו קטנים הייתי אוסרת עליהם לצייר או אפילו להחזיק עיפרון במושב האחורי של המכונית בזמן נסיעה - עצירת-פתאום אחת ו.. לא, לא, עדיף שיסתכלו מהחלון. אבל בלי להוציא את היד כדי להרגיש את הרוח, אה? (ומה, אני לא הייתי עושה את זה? ברור שכן. עד עכשיו אני אוהבת כל כך את התחושה שהיד נישאת על הרוח בחלון. אז לא להוציא ידיים מהחלון זה משפט שאני לא אומרת להם. שהורים אחרים יגידו. כמו שאף פעם לא אמרתי לא לעשות בועות בשוקו. כל אחד והאין-שריטות שלו :) ). בכל מקרה, לא שמעתי שהיו תאונות-עיפרון בעצרת. אוף, מזל. עבר בשלום. 

ולא דיברתי על השאלה החשובה של יעל - אולי באמת נכון לכבד יותר, לא לכתוב דווקא מה שפוגע? 
ולא דיברתי על הרתיעה שלי-עצמי ממה ששמעתי מתלמידים וקיבלתי במיילים כאלו שמסתובבים (עוד לפני עניין המכולת בפורט דה ונסן) - שזה יותר מצירוף מקרים, העובדה שcharlie בתעתיק עברי (לפחות בגרסה אחת..) הוא שיכול אותיות של "ישראל". (אני רק כותבת את זה וכבר אני מתרגזת!). 
אבל מספיק אמרתי. וצריכה עוד לקרוא מעט בטעם, לכתוב מעט בטעם (=לעבוד). נו, חיים. 
שולחת אתכם לדרככם עם ארוחת בוקר מחוייכת משבוע שעבר, מהקפיטריה. 


(טוב, האמת היא שמאז שכתבתי את זה עברו כבר יומיים וקצת, וכדרכם של דברים, כדרכן של פגיעות, המעגלים במים מתרחבים, וקצת, בעקיפין, נוגעים יותר גם בי. תלמידה בשיעור פרטי שפתחה לי את הדלת הבוקר בפנים של תשעה באב - מישהי שלא ראיתי אותה בלי חיוך על הפנים גם כשחיכתה לתשובה אחרי ניתוח כדי לדעת אם הוציאו את כל הגידול או שצריך כימותרפיה - ואמרה שזהו, זה התחיל. השואה לא מעבר לדלת אלא כבר כאן; מישהי מהעבודה שסיפרה שכל זה ליד הבית שלה היה בעצם; האחראית על האולפן שמתקשרת כדי לוודא את שעות השיעורים להערב, כי הן צריכות להיות מתואמות עם המשטרה ועוד. אני ממשיכה לשמור על התחושה של לפני כמה ימים, על האפשרות שלי להרגיש מבחוץ, רק שעכשיו צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי להחזיק בה. בסדר.).

נשיקות, כתמיד. 
רינת.