5.3.2016

רגל פה, רגל שם

(פוסט בהמשכים.. רציתי לכתוב אחד חדש ואז מצאתי את זה שהתחלתי בקיץ האחרון, אז ממשיכה ממנו. כי מוצא חן בעיני דווקא). 
רגל פה, רגל שם, כן. אבל לא במובן הפוליטי, השמעון-פרס׳י-של-פעם, אחרת לגמרי. 
על ישראל-צרפת אני מדברת. על המקום שלי בשתיהן, בין שתיהן. 
לפני כמה ימים חזרנו מחופשת קיץ ישראלית. זאת אומרת, לא בדיוק חופשה. ובדיוק זה העניין. 
כי איך אפשר לקרוא חופשה לשלושה ומשהו שבועות אינטנסיביים שבהם שלושה ימי הולדת משפחתיים ועוד אחד חברי, ביקור חולה יקר ולמרבה הכאב גם לוויה וניחום אבלים בהמשך, יותר אנרגיה פוליטית ממה שאני חיה בצרפת בשנה שלמה, למרות שגם פה דברים סוערים מדי פעם, חדשות מחרידות, הפגנה אחת בהשתתפות משפחתית (כולל פגישה מקרית עם חברה מפעם). איך אפשר לקרוא לזה חופשה? חופשה זה פרק זמן שמחוץ לזמן, של ״לנקות את הראש״, לא של מספר שבועות בסביבה הכי מוכרת, זאת שבה מתרחשים עדיין רבים מהחלומות שלי, בין משפחה וחברים, קפסולה מרוכזת, תמצית לא מהולה, לעיתים מרוכזת עד זרא, של המקום ממנו אני באה. 
הליכות בוקר בשדות של הקיבוץ, הליכות שמהדהדות את כל החוויות של העבודה בכותנה, בפיקוח מזיקים, לפני.. לפני.. שלושים שנה? קצת יותר אפילו. מעט כותנה שם עכשיו. מין חזרה למקורות עם חיטה, רימונים, גפנים וגם תירס, אבטיחים, סברס אפילו.  
טיפול קוסמטי אצל סיגל - מגיל שנתיים היינו ביחד בפעוטון, גן, ביתספר, שדות. או ללכת להסתפר אצל אבנת, שאפילו השם שלה מקפל בתוכו פיסת היסטוריה מקומית.
ככה לא נראית חופשה :-)
וככה גם לא נראה ״ניכר״ - לקרוא ״הארץ״ כל בוקר באינטרנט, לדבר בטלפון שיחות טרנס-ים-תיכוניות של שעות, לראות תמונות משפחתיות ברגע שצולמו, לדעת מה אמר הרופא או מה מזג האויר בחיפה ואם יש מדוזות בים אונליין.
פעם חשבתי שיש בזה משהו לא בסדר, שאם רגשית חלק לא מבוטל מהחיים שלי בישראל, אז השהיה שלי כאן - לא, לא שהיה, זאת מילה ארעית מדי .. - אז החיים שלי בצרפת לא אותנטיים, הבחירה שלי להיות כאן לא מוצדקת. ואני אפילו לא יכולה להגיד שבגלל בן זוג אני כאן :-) (אמנם זה בהחלט חלק ממה שעושה את החיים כאן נעימים מאד מאד בזמן הזה, אבל זאת לא הצדקה רטרואקטיבית..). ובכל זאת הנה אני כאן, וככה טוב לי, אז משהו בפרדיגמה לא מסודר טוב!
--- שניה, הפסקה, צריכה להוסיף את המאש לתבשיל (מונבט המאש! השקעתי!) ---
ואולי באמת השתנה העולם, והזהות המקומית יכולה להיות יותר מורכבת מאשר התשובה לשאלה איפה פקחת עיניים ברוב הבקרים בשנה האחרונה. ובטח תמיד היתה, בעצם - כי מה, דור אחד אחורה, שני דורות אחורה, אנשים חיו את כל חייהם במקום בו למדו ללכת ולדבר? איפה, לא אצלנו..
אבל במקומות אחרים כן. באמת. אהובי החדש (ג׳ק, תכירו :-) ) בא ממשפחה ברטונית (=מאזור ברטאן שבמערב צרפת) הכי שורשית, קתולים כמו האפיפיור בערך. לאמא שלו 10 אחים ואחיות ומצד אביו אולי 14, וכל המוני הדודים האלה חיים כולם ברדיוס של 100 ק״מ מהמקום בו נולדו. וכך גם חלק לא מבוטל מעשרות ילדיהם. ולרבים מהם שמות שמצהירים בקול: היי, שלום, נעים מאד, אנחנו לא צרפתים, אנחנו ברטונים (כי באמת, קוריגן ואלוואן נשמעים לכם כמו פרנסואה, פול ומארי? :-) ). הם מאמינים שסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול ומרלין הקוסם וכל אלה בכלל לא היו בבריטניה הגדולה אלא בזאת הקטנה, שלהם, ביער הסמוך, וגם רובין הוד, אם כבר :-) ועוד, ועוד, למשל: אחד מהדודים שלו היה דמות חשובה בתנועת האנטי-צמיחה שאמרה, בדיוק כמו ליפא העגלון, שצריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה. הנה, אפשר לראות כאן (הוידאו ממש שווה צפיה למי שדובר צרפתית) איך הוא מתגאה בכך שהתחיל את העדר שלו עם 15 פרות והנה, עכשיו, חמישים שנה מאוחר יותר, יש לו עדיין 15 פרות. מה שהכי מזכיר לי את הדיונים בין אבא שלי ואביהו בימי שלישי אחר הצהרים בבית של סבתא, לפני הגלידה (בקופסאות קרטון מאורכות, שאנחנו היינו טורחים לחפור בתוכן אבל אביהו, פרקטי שכמוהו, היה פשוט מנסר בסכין קרטון וגלידה למנות ומקלף את הקרטון אחר כך). אני זוכרת איך הגיעו ביחד למסקנה שגם אם הלול היום (=אז..) יותר אוטומטי ומצריך פחות כח אדם, עדיין לא יהיה כל נס - פחות עבודה, משמע שיפרנס פחות אנשים. ומשהו במוחלטות ובנקיון של ההצהרה הזאת נשמע לי אז כמו אמת שאין עליה עוררין. ועדיין (בזהירות אני אומרת, אם מישהו רוצה להתווכח איתי, מראש אני מוותרת..). 
ואף אחד משניהם לא דיבר אז על האכזריות שבלולי הסוללה.. העיניים עוד לא נפקחו לראות זאת. 
כמו עוד עוולות שהיו מחוץ לשדה הראיה אז. 
ערבבתי כאן כמה חוטי מחשבה, אבל מנסה לחזור למה שהתחלתי ממנו (לא פשוט להתרכז עם הריח המעולה של התבשיל שאומר "אני מוכן, יאללה, בואו לאכול!" :-) ). רוצה להגיד שהיריעה רחבה, שהבחירה חופשית (נו, במגבלות, ברור), ושהמקום בו אנו חיים הוא כנראה קומבינציה כזאת של פה ושם ועוד שם, של עבר והווה ועתיד, של שירים מכאן ומשם, ושזה לגיטימי לגמרי לחשוב בעברית, לדבר בצרפתית ולשמוע אודיובוקס באנגלית. ויש משהו נעים וטוב בתחושה שהעולם הזה, שמתקיים בעיקר בראש שלי, הוא פרטי. אף אחד מהאנשים שבסביבה לא חי בדיוק כזאת קומבינציה. ומצד שני, נעים לפתוח חלון או דלת ולהזמין אחרים פנימה!
לפני כמה שבועות אחד התלמידים שלי, ברונו הנהדר, סיפר משהו על מסעדות פועלים אמיתיות שהיו בארץ פעם. מסעדות תנובה, הוא אמר, שהיו נפתחות בחמש בבוקר ועובדות עד שמונה, והגישו בהן ארוחות בוקר לפועלים. ואחר כך, מתישהו בשנות השמונים, הוא המשיך, ניסו מחדש לפתוח מסעדות תנובה. ואז, בום, נפתח לי הזיכרון ו-כן, כן, תנובהל'ה בדיזנגוף סנטר! ברור! בלינצ'ס גבינה! התחלנו הוא ואני להעלות זכרונות ביחד, כאילו מאותו מסטינג אכלנו, אפילו שהוא צרפתי ומבוגר ממני בהרבה ובכלל בחיים לא אכלנו - לא הוא, לא אני - משום מסטינג. רק קפה ומיץ תפוזים בקפיטריה של האוניברסיטה אנחנו שותים יחד כל יום חמישי בבוקר. הנה, חלון, דלת, אורח בא לביקור. נעים מאד! :-)

זהו להיום. במתינות, ובלי תמונות. אבל עם נשיקות בסוף. ואהבה תמיד.
רינת. 


12.1.2015

לדקה נהיה אחים

כן, Jah is one :)

כל כך הרבה מיילים ומסרים שמוודאים שאנחנו בסדר, שזה לא בשכונה שלנו, שלא בסביבה. ושואלים איך מרגישים. אני עונה לכל אחד, ברור, אבל רוצה גם לכולם ביחד, כאן. 

לא נגעו בנו האירועים באופן אישי. לא ב"שרלי הבדו", לא במכולת הכשרה. זאת אומרת, לא קרה דבר לאף אחד מהאנשים שאנחנו מכירים מקרוב. 
נגעו לנו, בנו, מעבר לכך?

שיחה עם הילדים - איך מרגישים כיהודים, כבני אדם. 
לא מרגישים מאויימים, שניהם. 
מתים מצחוק, זה מה שכתוב בשלט שעל המרפסת
אלוני בתשובה קלאסית: זה רק כמה מטורפים, ובכלל לא יהודים כמונו הם מחפשים. ומה כזה סיפור אם נהרגו כמה עיתונאים? (כן, כן, בהזדמנות אדבר איתו על תקשורת כסמל, על וולטר שלא מסכים לדיעה אבל מוכן להילחם על הזכות לומר אותה וכו')
שירי עונה לו שאין מה לדבר על משוגעים, זאת פוליטיקה, והם לא לבד. הוסיפה שכשאני הולכת פעם בכמה חודשים לקנות להם שקדי מרק ואבקת פלאפל (בעוונותי), זה בדיוק בכזה סופרמרקט כשר, ככה שאנחנו לא נפרדים, לא שונים מהיהודים שנפגעו. בעיניה ככה העולם, תמיד פונים נגד יהודים. זה לא מפחיד אותה, לא מרגישה מאויימת בסביבה המיידית. אולי פעם זה ישתנה, אמרה. אם יהיה איזה שינוי דרסטי בעולם. מלחמת עולם שלישית (ואני חשבתי לעצמי שאם שתיים לא שינו את העניין הזה, למה שלישית כן). גם זה לא בטוח. בכל מקרה - ככה זה. באיזו השלמה בוגרת ונטולת ייאוש דיברה. יפה. 

ואני?נדמה לי שאת מכסת ההתרגשויות שלי מ"המצב" כיליתי בישראל, או שלפחות שם אני מעדיפה לבזבז אותה. אלא אם כן באמת משהו דרסטי (=דמות סופר-חשובה או עשרות רבות של נפגעים. מי אמר שכמות לא יוצרת הבדל איכותי? ברור שכן. אפילו שמעתי פעם תכנית ברדיו בה דיברו על כמה כסף שווה נפגע בתאונת דרכים, יש סולם כזה. מוסיפים רמזור בצומת, למשל, כש"המחיר" בנפגעים שווה לעלות הצבת רמזור ותחזוקה שלו).
בינתיים נותנת בנאיביות, בעצלנות, לדברים לחלוף לידי. מצד שני, יש לי באוניברסיטה כמה תלמידים שגרים ממש באזור ההוא של הסופר הכשר, בפורט דה ונסן, וכן נשמתי פחות בקלות עד שראיתי שמות. 

מישהו נתן לנו להציץ בגיליון עבר של שרלי הבדו
שהביא איתו לעצרת, אחד מאלו שהציתו אש.
מעורר תיאבון ? :)
ביום ראשון אחר הצהרים הלכתי לעצרת. למה? לא יודעת בדיוק. לראות את הצרפתים ואת צרפת בקונטקסט אחר, מחוץ לחיי יום-יום. להניח כף רגל, צעד ראשון מהוסס, בתוך הציבוריות הצרפתית. בלי ילדים, ברור היה שיהיה צפוף כל כך, צפיפות כזאת שבה אין מקום לילדים לנשום. בקושי לשולי-השוליים הגענו שם. אפילו שלילך אמרה לא להשאר בקצוות כי מה-יהיה-אם. כל כך שוליים, רחוק מאד מהכיכר שבה התנהלה העצרת. לא שמענו כלום, אבל מדי פעם עברו בקהל גלים של מחיאות כפיים או שאנשים התחילו לקרוא סיסמאות ואחרים הצטרפו אליהם. את המרסייז גם שרו לרגע. לא הצטרפתי לכל העניינים האלו. גם לי יש גבולות :) גם ככה קשה היה להתאפק ולא להגיד דברים אחרים בתוך המון גדול שאומר דבר אחד. אבל התאפקתי! אפילו צ'רלי צ'פלין לא אמרתי! הסתפקתי בלהתחבק קרוב-קרוב בחסות ההמון ולהסתכל הרבה מסביב. הרבה שלטים קטנים ואישיים. יפה. בעצם כשמסתכלים מקרוב לא כולם אומרים אותו דבר. הנה איש גדול ומזוקן שנושא שלט ורוד שאומר "אני יהודיה". נחמד. ורבים אחרים שכתבו על דף את שמות כל ההרוגים - עיתונאים, שוטרים, קונים במכולת, שמות צרפתיים, יהודים, ערבים - והדביקו אותו על גבם. והרבה "אני שרלי" ו"אני משטרה". וגם כמה "אני יהודי". זקנים, צעירים. המון. המון. משונה קצת שכל אלו באו לזכור, למחות, נגד מה שעשו לעיתון שלא היה קל לעיכול, לאנשי-עט שבטח לא בקלות היו מוצאים את מקומם בתוך הקהל הזה. הם ודאי לא היו מתאפקים, לא רק שהיו אומרים אחרת מכולם, היו צועקים בקול, וגם תוקעים איזו אצבע בעין למישהו בדרך. זה המקצוע שלהם הרי :)

כל הזמן שמחתי שלא באו הילדים. כל כך הרבה אנשים הסתובבו שם עם עפרונות גדולים, ואני יודעת הרי שעיפרון אולי לא נשק להשמדה המונית (היה שלט כזה..), אבל בטח שמסוכן. לא סתם כשהיו קטנים הייתי אוסרת עליהם לצייר או אפילו להחזיק עיפרון במושב האחורי של המכונית בזמן נסיעה - עצירת-פתאום אחת ו.. לא, לא, עדיף שיסתכלו מהחלון. אבל בלי להוציא את היד כדי להרגיש את הרוח, אה? (ומה, אני לא הייתי עושה את זה? ברור שכן. עד עכשיו אני אוהבת כל כך את התחושה שהיד נישאת על הרוח בחלון. אז לא להוציא ידיים מהחלון זה משפט שאני לא אומרת להם. שהורים אחרים יגידו. כמו שאף פעם לא אמרתי לא לעשות בועות בשוקו. כל אחד והאין-שריטות שלו :) ). בכל מקרה, לא שמעתי שהיו תאונות-עיפרון בעצרת. אוף, מזל. עבר בשלום. 

ולא דיברתי על השאלה החשובה של יעל - אולי באמת נכון לכבד יותר, לא לכתוב דווקא מה שפוגע? 
ולא דיברתי על הרתיעה שלי-עצמי ממה ששמעתי מתלמידים וקיבלתי במיילים כאלו שמסתובבים (עוד לפני עניין המכולת בפורט דה ונסן) - שזה יותר מצירוף מקרים, העובדה שcharlie בתעתיק עברי (לפחות בגרסה אחת..) הוא שיכול אותיות של "ישראל". (אני רק כותבת את זה וכבר אני מתרגזת!). 
אבל מספיק אמרתי. וצריכה עוד לקרוא מעט בטעם, לכתוב מעט בטעם (=לעבוד). נו, חיים. 
שולחת אתכם לדרככם עם ארוחת בוקר מחוייכת משבוע שעבר, מהקפיטריה. 


(טוב, האמת היא שמאז שכתבתי את זה עברו כבר יומיים וקצת, וכדרכם של דברים, כדרכן של פגיעות, המעגלים במים מתרחבים, וקצת, בעקיפין, נוגעים יותר גם בי. תלמידה בשיעור פרטי שפתחה לי את הדלת הבוקר בפנים של תשעה באב - מישהי שלא ראיתי אותה בלי חיוך על הפנים גם כשחיכתה לתשובה אחרי ניתוח כדי לדעת אם הוציאו את כל הגידול או שצריך כימותרפיה - ואמרה שזהו, זה התחיל. השואה לא מעבר לדלת אלא כבר כאן; מישהי מהעבודה שסיפרה שכל זה ליד הבית שלה היה בעצם; האחראית על האולפן שמתקשרת כדי לוודא את שעות השיעורים להערב, כי הן צריכות להיות מתואמות עם המשטרה ועוד. אני ממשיכה לשמור על התחושה של לפני כמה ימים, על האפשרות שלי להרגיש מבחוץ, רק שעכשיו צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי להחזיק בה. בסדר.).

נשיקות, כתמיד. 
רינת. 



7.11.2014

והדרך, לאן היא מובילה?

(והדרך, לאן היא מובילה?)

אז מה אני מחפשת?
מה אני מחפשת באמת?
גומרת קשר ועוד קשר ובערך עוד אחד, 
מין התנקות כזאת מבפנים.
יחד עם סידור מחדש של הבית, להפוך אותו למקום נועם ולא רק מקום,
יחד עם התנקות מכל האני הזה. 

לפני אולי עשרים שנה חלמתי חלום, וכשהתעוררתי הבנתי שמדובר בחלום-זיכרון-לידה.
בחלום אני נכנסת למסעדה, מסתכלת מסביב, שולחן עם שתי נשים וגבר. העיניים שלי מתמקדות באיש. הוא לועס משהו. מתוך המבט המרוכז אני פתאום נהיית בתוך הפה שלו. אני מה שנלעס שם 
(זה לא נשמע כל כך מוצלח עכשיו, כשאני כותבת, אבל בחלום אין למראה שום קונוטציות. רק מראה). מכאן אני יודעת לספר רק מה שבפנים: אני משהו רך, גמיש וחזק. נלעסת בחניכיים, ללא שיניים. יש הרגשה ברורה שיש לי מרכז, אבל השוליים שלי לא מוגדרים, לא ברור איפה נגמרת אני ומתחיל מה שלועס אותי. אני לא מופרדת.
החלום רק בתחושה. לא רואים כלום. ובכל זאת לדברים יש צבע, צבע אדום-בורדו-חום של בִּפְנים, של חלקים פנימיים בגוף.
לא כואב לי. אני מרגישה לעיסות חזקות כמו גלים, כמו מסאז', אבל זה לא כואב.
החלום-זיכרון הזה עשה לי הרבה טוב. עדיין עושה. כי:
  1. לא כואב להיוולד. 
  2. כייף לזכור פתאום, כמו מתנה שקיבלתי. 
  3. נעים ומשחרר להרגיש בבירור אני בלי כל מה שאספתי במשך השנים וחשבתי שזה מה שעושה אותי. משמע שאפשר לחזור לשם מתישהו: לוותר על המטען, ועדיין להיות עצמי. 

ועכשיו ממשיכה הלאה משם. לא רק על מה שאספתי ונאסף לתוכי במשך השנים אני מוותרת. יותר מזה. לא דחוף לי יותר להיות מי שאני. 
פוגשת אנשים. הם אומרים - ספרי קצת על עצמך. 
מה יש לי לספר בכלל. העצמי הזה, מה יש לעשות ממנו עניין. הנה, אני כאן, אני מחייכת, לא טוב ככה?
כבר לא מעניין אותי להיות חכמה וצודקת ומבינה וזה וזה וזה. מספיק להיות. 
כמו בסיפור הזה שיש במשלים פילוסופיים לילדים: אב עשיר הראה לבנו את הנוף מהגבעה ואמר - הבט, בקרוב כל זה יהיה שלך. אב עני הראה לבנו את אותו נוף מול השמש העולה שהאירה את המישור ואמר - הבט. 

ברכבת לאי-שם ישב לידי בחור צעיר. ראה שאני קוראת בעברית. ביקש שאלמד אותו מילים בעברית כי שפות הן האהבה הגדולה שלו. היי, אמרתי לו, בוא למקום בו אני עובדת, שם כל השפות הכי שוות. אה, הוא אמר, אני כבר תלמיד שם. לומד יפנית. ולימד אותי מילים יפות ביפנית. ים והר ובת-ים וברכת שלום שזה בכלל לא קוניצ'יווה (זאת אומרת כן, אבל רק בשעות אחר הצהרים. בבוקר אומרים אוהאיו, הוא הסביר). והחזרתי לו במילים יפות בעברית ובהסבר איך כותבים את ימי החודש באותיות בלי להידרש לצירופי אותיות אלוהיים מדי. בדיוק ככה אני רוצה לדבר עם אנשים, בלי להיות יותר מדי אני. 

זה משעמם? זה לא מספיק? אני הייתי רוצה להיות בחברתם של אנשים שהם פשוט הווים? 
שאלות. אין לי מושג. לא לגמרי משנה עכשיו. אני לא לגמרי בוחרת בדרך הזאת. פשוט כבר לא כל כך יודעת אחרת. ככה טוב לי. הנה, עובדה, אני כאן, אני מחייכת :)






29.8.2014

החופש, החופש, החופש

לא בבית הבראה, אבל הרבה בריאות :)
כתבתי בפורום ב"למטייל", ובמקום להעתיק לכאן מזמינה אתכם לקרוא שם - כל הסיפורים והתמונות כבר בפנים !
לחצו על הקישור הזה, ואתם כבר שם..


חיבוק ואהבה
ממני

12.12.2013

ספרי לי, ספרי לי איזו מעשיה


בהמשך אספר משהו שקשור לשיר הזה. סבלנות :) 
הרבה מילים ומעט תמונות היום. רשומה למיטיבי-קרוא. 
מוכנים?

קודם חנוכה. 

סטפני הציעה שאנחה את החגיגה בקהילה. לא משהו גדול, יהיו בערך 30 אנשים, מדליקים נרות ביחד, קצת שירים, איזה דיבור קצר שאכין ואז מופע קסמים של הווארד. בשמחה, אמרתי. כי נעים לי עם האנשים האלו, כי אני אוהבת מאד את חנוכה, וגם כי זה ה-חג של הקיבוץ שלנו (שלנו? מי ה"אנחנו" פה? אולי פשוט כי קיבוץ לא יכול להיות "שלי"). כל כך הרבה מהמיתולוגיה הכפר-מנחמ'ית קשורה בחנוכה: יום ההולדת של הקיבוץ חל אז, הסיפור המצחיק על איך כמעט קראו לנחום "שניאור", הבריכה שהיא בצורת סביבון, ויותר מהכל - "האוירון האדום", סיפור נס קיבוצי מתוק מדבש. 
אז בחנוכה הקהילתי הדלקנו נרות, שרנו קצת, אחר כך דיברתי מעט על נס חנוכה ומעט על קיבוץ, ואז "האוירון האדום". והנה הוא לפניכם, כאן בגרסה של אמא שלי, כמו שסיפרה לילדי כיתתה של נכדה אהובה לפני שנים לא רבות. 

האוירון האדום
לא תמיד היה כפר מנחם ישוב גדול, משגשג ופורח כפי שהוא היום. כשהקימו אותו ראשוני החברים לפני 70 שנה הייתה פה גבעה סלעית, מלאה קוצים ואבנים, והצבע השולט בסביבה היה אפור. לאט לאט צמחו אוהלים, צריפים ובתים, נטעו עצים ונשתלו פרחים.

צילום של דוד פרלמוטר, ה-צלם של הקיבוץ
בשנים הראשונות לא היה כביש ממסמיה לקיבוץ. לא פעם בימי חורף קשים, לא ניתן היה להגיע לקיבוץ בשל הבוץ. כלי הרכב שניסו לעבור שקעו ונשארו תקועים בדרך.
אספר לכם כעת את סיפור האווירון האדום. זהו סיפור אמיתי,שקרה כשהייתי תינוקת, ומאז הוא שזור בתולדות כפר מנחם.

חורף שנת 42  היה חורף קשה. שבועיים ירדו גשמי זעף ללא הפוגה. הדרך לכפר מנחם נותקה כליל, אין יוצא ואין בא.

בתחילה קיבלו זאת חברי הישוב הקטן בבדיחות הדעת, התלוצצו על המבול שניטח עליהם, על השקיעה בבוץ עד הברכיים בכל הליכה לחדר האוכל או לבתי הילדים. כולם קנאו בעובדי הרפת וגן הירק, כי רק להם היו מגפי גומי. במרכז הקיבוץ נוצרה שלולית ענקית, והילדים השיטו בה סירות ניר וניסו לחצות אותה בעזרת רפסודות מאולתרות מקרשים, חבלים ומסמרים.
כשהגשם המשיך לרדת התחלפה אוירת ההלצה באוירת דאגה. בערב התכנסו כולם בחדר האוכל. רכזת המטבח התלוננה שהמצרכים במטבח הולכים ואוזלים. רכז הרפת הוסיף לחומרת המצב בתארו שאין דרך להעביר את החלב ל"תנובה", וכן שמלאי התערובת מצטמצם במהירות. רכז הפלחה (גידולי שדה בימינו), שתמיד היה תולה עיניים בשמיים ומתפלל לגשם, התפלל עכשיו שיפסיק, והסביר שהגשמים החזקים שוטפים את השדות ולא נספגים בקרקע.
מרכז ועדת תרבות ספק כפיים ואמר: "אוי ואבוי! בעוד יומיים נר ראשון של חנוכה. חבילות הנרות, הסביבונים וכל צרכי החג נשארו בתל אביב". לדבריו התפרצה רכזת המטבח: "גם שמן ותפוחי אדמה ללביבות אין".


ובינתיים בת"א נמצא מתיתיהו הגזבר. זה שבועיים שאינו יכול להגיע הביתה. הוא דואג לבנו הקטן ולאשתו שנמצאת בחודשי הריונה האחרונים. הוא יודע כמובן, הרי הוא אחראי על הקניות, שהמצרכים בקיבוץ הולכים ואוזלים.

זכרו, שלא היו אז טלפונים, ואין באפשרותו להתקשר לקיבוץ. מתיתיהו (מתס) ערך את הקניות הנדרשות והכין את כל החבילות במחסני "המשביר". הוא מתרוצץ באי שקט בת"א, מרגיש שהוא חייב לעשות משהו על מנת שהאספקה תגיע לקיבוץ הקטן המנותק, אך אינו יודע מה.
פתאום צץ במוחו רעיון גאוני: להשתמש באוירון. מיד התחיל במסע נמרץ להשיג אוירון, להשיג רשיון להטיסו, להשיג טייס. התהליך לא היה פשוט. רק אוירון אחד אדום וקטן (פרימוס) חנה אז בלוד. לאחר דין ודברים הצליח מתס לקבל את האוירון. כעת היה צריך להשיג רשיון להטיס אותו. לשם כך היה צריך לפנות למושל הבריטי שישב ביפו. מושל זה לא אהד את החלוצים היהודים, אך הימים ימי חג המולד הנוצרי, רוח החג שרתה עליו והוא נתן את הרשיון המיוחל.
זהו פרימוס. עוד לא המציאו את הצבע, אי אפשר לנחש אפילו אם אדמדם או לא.
היעד הבא השגת טייס. מתס מוצא טייס צעיר יהודי אנגלי ומבקש ממנו לבצע את המשימה. הצעיר מתנגד וטוען שבמזג אויר סוער כזה אסור לטוס. מתס לא מתיאש, מפעיל את כל כוח השכנוע שלו על הצעיר, עד שזה מסכים, בתנאי שמתס יטוס איתו.

הטיסה נקבעה ל-2 בצהריים, ערב נר ראשון של חנוכה. מתס חוזר לת"א ולפניו עוד מבצע אחד. להעביר את החבילות, שנשארו במחסני "המשביר", לשדה התעופה בלוד. במחסני "המשביר" פוגש מתס ידיד, גזבר קיבוץ בצפון, שמתכונן כבר ליציאה צפונה לעבר קיבוצו בטנדר עמוס כל טוב.

מתס מספר לחברו את סיפור כפר מנחם, המנותק כבר שבועיים עקב הגשמים.

תוך דקות ספורות נראים השניים עובדים במרץ בהעמסת החבילות של כפר מנחם על הטנדר. תוך כדי הנסיעה לשדה התעופה לוד, כותב מתס מכתב מרגש למשפחתו ולחברי הקיבוץ. הוא מאחל לכולם חג שמח, ומצטער שלא יוכל להשתתף עמם בהדלקת הנרות.

כפר מנחם השעה  2:30 בצהרים. השמש הפציעה בין העננים, קשת מרהיבה נראתה באופק. לפתע נשמע טרטור של אוירון בשמי הקיבוץ, אירוע חריג באותם ימים. החברים והילדים מביטים למעלה ורואים אוירון אדום וקטן החג מעליהם, עושה סיבוב אחד ועוד אחד ובסיבוב השלישי מטיל חבילות, חבילות באזור הרפת. שק קמח אחד נפתח בנפילתו וגג הרפת כוסה לבן. שאר החבילות הגיעו בשלום ובהן: נרות, סביבונים, שמן, תפוחי אדמה, עיתונים וכל שצריך בשביל לארגן את החג. מייד התגייסו החברים לטגן לביבות, להכין לפידים, לקשט את חדר האוכל.
מי שהיה אותו יום בכפר מנחם, יודע נס חנוכה מהו.




סיפור יפה, נכון?
ובקריאה בעיניים בוגרות, עכשיו, צורם לי שהוא כל כך נקי. הקיבוץ לגמרי "עם לבדד ישכון", אין שום התיחסות לשאר הישובים שמסביב. כי הם כפרים ערבים? כי הם לא חוגגים חנוכה? 

הנה זיכרון, הוא זה שמאחורי השיר שבכותרת הפוסט. 
מתי זה היה? סוף כיתה ב'? ג'? ד'? מי היתה המורה - שרק'ה, שרה'לה, אולי בכלל שושק'ה? (מצחיקה האשכנזיות של כל שמות החיבה, לא?)
זיכרון מטושטש, מעורבב בעוד ועוד חגיגות חנוכה עם כתרי נרות, סיום נושא, סיום שנה. נראה לי שלמדנו על הקיבוץ שלנו. כן, הנה, הזיכרון מתבהר:

Kibbutz Kfar Menachem, wo die Grabungsmannschaft wohnteילדי קבוצת "ניצנים" מעלים הצגה לסיום נושא "נקודתנו" מול ההורים, אולי גם סבים. השיר הזה, מהכותרת, היה הליווי המוזיקלי של ההצגה. השנה? אולי 74', נגיד שכן. אנחנו משחקים את תפקידי הסבים שמספרים לילדים מה היה כאן פעם, כשהקמנו את הקיבוץ. את החלק שלי אני זוכרת: אני עומדת, מצביעה בידי לעבר נקודות דמיוניות שונות ואומרת - היינו מוקפים כפרים ערבים, כאן מסמיה, שם אידניבה, ממש קרוב טינה ורחוק יותר גם תל א-סאפי וזכריה. ועם כל שם אני מורה בידי על הכיוון הכללי בו היה הכפר. הרבה זמן לקח לי ללמוד את הבלט הזה, להתאים בין הנקודות באויר לבין השמות, חלקם כאלו שלא נשאר מהם דבר לבד מאויר. אחרים נדבקו לצומת, תל, חלקת שדה. 
הזיכרון הזה, עם התנועה אחורה-קדימה-אחורה הגלומה בו, מנקה את הנוכחות האחרת שהיתה סביב הקיבוץ, אבל גם, לפחות עבורי, מנציח אותה. בדיוק משם אני מכירה את השמות האלו. ועכשיו גם אתם. 
יש עוד שמות, כאלו שהצטרפו לשכונה מאוחר יותר - כפר הרי"ף, גפן, תירוש. ואל-עזי, שהיו שם עוד קודם. והלכו. ושבו אחר כך. (כאן אפשר לקרוא תיאור מפורט וודאי נכון, כי בא מפיו של דוד קרון, איש שידע מה הוא אומר. כשאמר.). 
מה אני רוצה להגיד? לא יודעת. אולי שדברים הם מורכבים. באמת חידוש גדול :)

כשסיפרתי את סיפור האוירון האדום בקהילה לא דיברתי על כל ההרהורים האלו. האנשים נהנו מהסיפור, מהנאיביות, מהחלוציות. אחר כך שאלו שאלות משל עצמם - איך היה לגדול בקיבוץ? (ככה וככה, כמו לגדול בכל מקום); זה נכון שהתינוקות עברו ישר מבית היולדות לבית התינוקות? (בדור שלי - כן); ולינה משותפת? (סיפרתי על ילדים מוכרים ואהובים שברחו בלילה הביתה ועל הורים אוהבים שהחזירו אותם לבית הילדים, לא סיפרתי על העמידה הבוכיה מול השמרטף שתלוי גבוה כל כך כדי להגיד "שומרת, עשיתי פיפי במיטה" ועל אינספור כאבי גרון שלא היו וכן נבראו כדי להשאר לישון בבית של ההורים); מתי ראיתם בכלל את ההורים? (סיפרתי שכשהייתי קטנה ראיתי את ההורים שעתיים וחצי בכל יום, אחר כך אפילו ארבע שעות. וסיפרתי עוד שאני לא בטוחה שאני מבלה עם הילדים שלי ארבע שעות בכל יום, ארבע שעות בלי טלפונים ובלי כביסה ובלי בישולים. מה לא בטוחה, בטוחה שלא). 

ואחר כך הווארד עשה קסמים (הקסם עם העיתון שהוא קורע ובסוף הוא שלם בכל זאת מדהים בכל פעם מחדש), ואכלו לביבות, ובסוף את הקינוח הפשוט והטעים בעולם שהכינה נטשה - שוקולד רימונים. אבל שלה היה יותר יפה ויותר קל מזה שבקישור. ככה מכינים: ממיסים שוקולד מריר (כן, במיקרו, בלי בושה), יוצקים על נייר אפיה בשכבה די דקה, בעודו נוזלי מפזרים עליו גרגרי רימונים (לא המון, פחות מאשר בתמונה שם) וקצת גרגרי מלח גס (ברור שעדיף אטלנטי לח ואפור, אבל "מה שיוצא - אני מרוצה"). לא צריך ג'ינג'ר. ומספיק רימונים רק על השוקולד ולא בתוכו, כדי שישאר חלק ויפה. מכניסים למקרר, כשהכל קר וקשה שוברים לחתיכות לא אחידות. יוצא שוקולד שחור-שחור עם אבני אודם זוהרות. מופלא לגמרי. 

חותמת את הפוסט עם הממתק הזה, כדי שישאר טעם טוב. ואהבה ונשיקות גם, כמו תמיד.
רינת.