‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות

5.3.2016

רגל פה, רגל שם

(פוסט בהמשכים.. רציתי לכתוב אחד חדש ואז מצאתי את זה שהתחלתי בקיץ האחרון, אז ממשיכה ממנו. כי מוצא חן בעיני דווקא). 
רגל פה, רגל שם, כן. אבל לא במובן הפוליטי, השמעון-פרס׳י-של-פעם, אחרת לגמרי. 
על ישראל-צרפת אני מדברת. על המקום שלי בשתיהן, בין שתיהן. 
לפני כמה ימים חזרנו מחופשת קיץ ישראלית. זאת אומרת, לא בדיוק חופשה. ובדיוק זה העניין. 
כי איך אפשר לקרוא חופשה לשלושה ומשהו שבועות אינטנסיביים שבהם שלושה ימי הולדת משפחתיים ועוד אחד חברי, ביקור חולה יקר ולמרבה הכאב גם לוויה וניחום אבלים בהמשך, יותר אנרגיה פוליטית ממה שאני חיה בצרפת בשנה שלמה, למרות שגם פה דברים סוערים מדי פעם, חדשות מחרידות, הפגנה אחת בהשתתפות משפחתית (כולל פגישה מקרית עם חברה מפעם). איך אפשר לקרוא לזה חופשה? חופשה זה פרק זמן שמחוץ לזמן, של ״לנקות את הראש״, לא של מספר שבועות בסביבה הכי מוכרת, זאת שבה מתרחשים עדיין רבים מהחלומות שלי, בין משפחה וחברים, קפסולה מרוכזת, תמצית לא מהולה, לעיתים מרוכזת עד זרא, של המקום ממנו אני באה. 
הליכות בוקר בשדות של הקיבוץ, הליכות שמהדהדות את כל החוויות של העבודה בכותנה, בפיקוח מזיקים, לפני.. לפני.. שלושים שנה? קצת יותר אפילו. מעט כותנה שם עכשיו. מין חזרה למקורות עם חיטה, רימונים, גפנים וגם תירס, אבטיחים, סברס אפילו.  
טיפול קוסמטי אצל סיגל - מגיל שנתיים היינו ביחד בפעוטון, גן, ביתספר, שדות. או ללכת להסתפר אצל אבנת, שאפילו השם שלה מקפל בתוכו פיסת היסטוריה מקומית.
ככה לא נראית חופשה :-)
וככה גם לא נראה ״ניכר״ - לקרוא ״הארץ״ כל בוקר באינטרנט, לדבר בטלפון שיחות טרנס-ים-תיכוניות של שעות, לראות תמונות משפחתיות ברגע שצולמו, לדעת מה אמר הרופא או מה מזג האויר בחיפה ואם יש מדוזות בים אונליין.
פעם חשבתי שיש בזה משהו לא בסדר, שאם רגשית חלק לא מבוטל מהחיים שלי בישראל, אז השהיה שלי כאן - לא, לא שהיה, זאת מילה ארעית מדי .. - אז החיים שלי בצרפת לא אותנטיים, הבחירה שלי להיות כאן לא מוצדקת. ואני אפילו לא יכולה להגיד שבגלל בן זוג אני כאן :-) (אמנם זה בהחלט חלק ממה שעושה את החיים כאן נעימים מאד מאד בזמן הזה, אבל זאת לא הצדקה רטרואקטיבית..). ובכל זאת הנה אני כאן, וככה טוב לי, אז משהו בפרדיגמה לא מסודר טוב!
--- שניה, הפסקה, צריכה להוסיף את המאש לתבשיל (מונבט המאש! השקעתי!) ---
ואולי באמת השתנה העולם, והזהות המקומית יכולה להיות יותר מורכבת מאשר התשובה לשאלה איפה פקחת עיניים ברוב הבקרים בשנה האחרונה. ובטח תמיד היתה, בעצם - כי מה, דור אחד אחורה, שני דורות אחורה, אנשים חיו את כל חייהם במקום בו למדו ללכת ולדבר? איפה, לא אצלנו..
אבל במקומות אחרים כן. באמת. אהובי החדש (ג׳ק, תכירו :-) ) בא ממשפחה ברטונית (=מאזור ברטאן שבמערב צרפת) הכי שורשית, קתולים כמו האפיפיור בערך. לאמא שלו 10 אחים ואחיות ומצד אביו אולי 14, וכל המוני הדודים האלה חיים כולם ברדיוס של 100 ק״מ מהמקום בו נולדו. וכך גם חלק לא מבוטל מעשרות ילדיהם. ולרבים מהם שמות שמצהירים בקול: היי, שלום, נעים מאד, אנחנו לא צרפתים, אנחנו ברטונים (כי באמת, קוריגן ואלוואן נשמעים לכם כמו פרנסואה, פול ומארי? :-) ). הם מאמינים שסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול ומרלין הקוסם וכל אלה בכלל לא היו בבריטניה הגדולה אלא בזאת הקטנה, שלהם, ביער הסמוך, וגם רובין הוד, אם כבר :-) ועוד, ועוד, למשל: אחד מהדודים שלו היה דמות חשובה בתנועת האנטי-צמיחה שאמרה, בדיוק כמו ליפא העגלון, שצריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה. הנה, אפשר לראות כאן (הוידאו ממש שווה צפיה למי שדובר צרפתית) איך הוא מתגאה בכך שהתחיל את העדר שלו עם 15 פרות והנה, עכשיו, חמישים שנה מאוחר יותר, יש לו עדיין 15 פרות. מה שהכי מזכיר לי את הדיונים בין אבא שלי ואביהו בימי שלישי אחר הצהרים בבית של סבתא, לפני הגלידה (בקופסאות קרטון מאורכות, שאנחנו היינו טורחים לחפור בתוכן אבל אביהו, פרקטי שכמוהו, היה פשוט מנסר בסכין קרטון וגלידה למנות ומקלף את הקרטון אחר כך). אני זוכרת איך הגיעו ביחד למסקנה שגם אם הלול היום (=אז..) יותר אוטומטי ומצריך פחות כח אדם, עדיין לא יהיה כל נס - פחות עבודה, משמע שיפרנס פחות אנשים. ומשהו במוחלטות ובנקיון של ההצהרה הזאת נשמע לי אז כמו אמת שאין עליה עוררין. ועדיין (בזהירות אני אומרת, אם מישהו רוצה להתווכח איתי, מראש אני מוותרת..). 
ואף אחד משניהם לא דיבר אז על האכזריות שבלולי הסוללה.. העיניים עוד לא נפקחו לראות זאת. 
כמו עוד עוולות שהיו מחוץ לשדה הראיה אז. 
ערבבתי כאן כמה חוטי מחשבה, אבל מנסה לחזור למה שהתחלתי ממנו (לא פשוט להתרכז עם הריח המעולה של התבשיל שאומר "אני מוכן, יאללה, בואו לאכול!" :-) ). רוצה להגיד שהיריעה רחבה, שהבחירה חופשית (נו, במגבלות, ברור), ושהמקום בו אנו חיים הוא כנראה קומבינציה כזאת של פה ושם ועוד שם, של עבר והווה ועתיד, של שירים מכאן ומשם, ושזה לגיטימי לגמרי לחשוב בעברית, לדבר בצרפתית ולשמוע אודיובוקס באנגלית. ויש משהו נעים וטוב בתחושה שהעולם הזה, שמתקיים בעיקר בראש שלי, הוא פרטי. אף אחד מהאנשים שבסביבה לא חי בדיוק כזאת קומבינציה. ומצד שני, נעים לפתוח חלון או דלת ולהזמין אחרים פנימה!
לפני כמה שבועות אחד התלמידים שלי, ברונו הנהדר, סיפר משהו על מסעדות פועלים אמיתיות שהיו בארץ פעם. מסעדות תנובה, הוא אמר, שהיו נפתחות בחמש בבוקר ועובדות עד שמונה, והגישו בהן ארוחות בוקר לפועלים. ואחר כך, מתישהו בשנות השמונים, הוא המשיך, ניסו מחדש לפתוח מסעדות תנובה. ואז, בום, נפתח לי הזיכרון ו-כן, כן, תנובהל'ה בדיזנגוף סנטר! ברור! בלינצ'ס גבינה! התחלנו הוא ואני להעלות זכרונות ביחד, כאילו מאותו מסטינג אכלנו, אפילו שהוא צרפתי ומבוגר ממני בהרבה ובכלל בחיים לא אכלנו - לא הוא, לא אני - משום מסטינג. רק קפה ומיץ תפוזים בקפיטריה של האוניברסיטה אנחנו שותים יחד כל יום חמישי בבוקר. הנה, חלון, דלת, אורח בא לביקור. נעים מאד! :-)

זהו להיום. במתינות, ובלי תמונות. אבל עם נשיקות בסוף. ואהבה תמיד.
רינת. 


5.2.2011

אם אני רואה חתול..

אני לטובתו.

לא על החתול אני רוצה לכתוב לכם היום, אלא על מי שאוהב אותו יותר מכל, מי שהוא לטובת כל החתולים והכלבים, מי שכשהוא רואה זמן בסביבה תמיד-תמיד לוקח אותו. וגם כשאין שום זמן, הוא ימצא איפשהו רגע פרטי בשביל להתכרבל על השטיח ולא לעשות כלום. 
כן, אלוני.
אלון.

אלוני על שולחן פיקניק פרובנסאלי מוצל
אלוני על מחצלת בפארק וולפסון
אלוני על הרצפה בלובר, ממש ליד ונוס
מרשה לעצמי. זה לא טריוויאלי לבחור לכתוב עליו. אני כל כך מתורגלת בלשמור על שיווי משקל, על איזון, במה שמקדישה לשני הילדים, שאפילו במקום הזה, שלא נוגע בהם ישירות, מתקשה לתת מרחב גדול ושלם רק לאחד משניהם. מיד מתחיל להתרקם בראש פוסט פיצוי שאקדיש לשירי.
אבל עוזבת את זה עכשיו.
לוקחת את הזמן והמקום לספר עליו, לכתוב אותו. אולי יתבהרו לי עניינים.


שנים שאני חושבת שאלוני הוא אהבה שלבשה צורה של ילד. קליפה דקה מבחוץ, מבפנים כולו רגש.
לאחרונה נראה שהילד גדל, וקצת יותר קשה להגיע לרכות, לחום, לטוב שבפנים. יותר קשה לו, יותר קשה לנו. הוא לא 'התקלקל', הטוב עדיין קרוב מאד לפני השטח, גם אם מעט פחות. למשל: קודם רצה לראות סרט, אבל הרומבה ניקה בסלון והרעיש לו. ביקשתי שייתן לרומבה עוד איזה רבע שעה לעבוד ואלוני אמר - בסדר, אבל בינתיים אני יכול להתכרבל עלייך קצת? התיישב על הרצפה, חיבק את הרגל שלי והיה מאושר. ובכל זאת.


מה קרה. מאיפה ההתקשחות (היחסית).
באנגלית אומרים to wear your heart on your sleeve. מישהו שהלב שלו על השרוול הוא חשוף מאד, פגיע מאד. אני לא חושבת שזה היה המצב של אלוני, ושבוחר להיסגר כדי להישמר יותר.
יש כאן גם בטח עניין של גיל, של למידה מאחרים.
אבל עכשיו, כשאני כותבת, מרגישה שאני מסתובבת מסביב לדבר האמיתי. והדבר האמיתי הוא אנחנו, ההורים שלו. אנחנו גרמנו לו להשתנות.
אסביר:
בשנה האחרונה אנחנו הופכים יותר ויותר ממוקדים בקשיים שלו. מסמנים הפרעת קשב, ערים מאד לרגעים של חוסר ריכוז, חסרי סבלנות אל מול קשיי ההתארגנות בבוקר ובכלל.
במשך שנים היינו אהבה טהורה מולו, ועכשיו הרבה יותר ביקורת.
יש כאן גם עניין של איזון בין שני הילדים, אני חושבת. אם לחזור להערה שבהתחלה: במקום שפע ביקורת לכיוון אחד ושפע אהבה לכיוון אחר, כמו שהיה לאורך יותר מדי זמן, עובדים בשביל לתת משניהם לשניהם.
(וברגע הזה אני מרגישה שכל הביקורת היא טעות-טעות-טעות. שצריך לתת רק אהבה, ובשפע, קצת מים ואוכל, וכך יגדלו טוב. כמו פרחים - בחיים לא הייתי חולמת לבקר פרח על התנהגותו או לנסות לחנך אותו :)  )
הביקורת הזאת, ההסתכלות דרך משקפיים של 'בעיה', מצרה את צעדיו.
ברור איך זה קורה לנו - דב מכיר את החויה הזאת מעצמו, וחולם למצוא דרך עבור אלוני לחמוק מהמכשולים הצפויים; אני מכירה את זה מהצד המקצועי, ומאמינה שבליווי קרוב ועקבי אפשר להיטיב הרבה. אבל כרגע נראה לי שעם כל הכוונות הטובות שלנו אנחנו גורמים פגיעה גדולה.


עם אינדי 1
לא סתם התחלתי בחתול. יש לו תפקיד חשוב בחיים של אלוני עכשיו. הוא מייצג את הרך, את האהוב. כשמדבר אליו ועליו מרשה לעצמו להיות כולו ברגש.
עם אינדי 2
גם כדי להתקרב אלינו באמת, לדלג על כל המוקשים שבדרך, משתמש בחתול: פונה אלי בקול ובטון השמורים לחתול ואומר לי - 'אינדי מתוק שלי, מי חתול מתוק? מי חתולון?' ומתלטף באהבה. בהתחלה לא היה לי נעים שהוא פונה אלי ככה, כאילו לא רואה אותי, אחר כך הבנתי שמוצא לו דרך לעקוף את הקושי שגדל בינינו, ואני מקבלת באהבה את הטריק הזה.


כשאינדי בסביבה אלוני כל הזמן סביבו: פותח לו ברז שישתה, רודף אחריו כדי ללטף אותו, שוכב ומתפנק לידו. וכשאינדי בחוץ או בחדר של שירי, גם אז אלוני סביבו - הוא מלטף את השטיח כאילו יש שם חתול, הוא שר את השיר הידוע 'אינ-דו-לצ-יה' (יש לי פה אחריות מסויימת, אני זאת שאמרתי לו שזה מה ש'הקליק' שרים, ומאז הוא שומע מה שרוצה לשמוע, ומבחינתו הם שרו על אינדי שלנו ועל האינדולציה שהוא עושה לאלוני בלב, אפילו שגם הילד וגם החתול עוד לא חישבו להיוולד אז. מדהים עד כמה רחוק אפשר ללכת עם זה ששומעים מה שחושבים - אלוני כמעט מאמין שערן צור שר ש'הכל לכדי חתול אינדולטיבי'..).
אלוני עם הבן-דוד הכי הכי - מפק'ה
כשאני באה לקחת אותו מבית הספר, הדבר הראשון שדחוף לו לברר זה אם אינדי נשם כשהוא לא היה בבית. הוא אומר שכל נשימה של אינדי היא חג, סיבה למסיבה. יתר על כן: כל נשימה שלו משנה את מצב העניינים בעולם. הוא אומר - נשברה לי עוד שן כשקיבלתי מכה בחוג קרקס, אבל אז אינדי נשם והעולם השתנה והשן החזיקה מעמד.
ברור שסיפרתי לו על אפקט הפרפר. והוספתי כמה משפטים על החתול של שרדינגר, שתקוע שם בקופסא בסופרפוזיציה שלו.
עד שאינדי ינשום, ואז הכל ישתנה.
בכלל, לילד יש ידע פיזיקלי נרחב - הוא מכיר מקרוב את החוק השני של התרמודינמיקה, שאומר שהאנטרופיה במערכת סגורה לעולם תגדל. מישהו לא יודע מה זה אנטרופיה? קלי קלות, נכנסים לחדר של אלוני בכל זמן נתון ומבינים מיד :)
הוא עצמו למד את החוק על בשרו, כשראה שהצעצועים מתעקשים לצאת מהסלסלות ולהתערבב זה בזה, הקלפים מכל החבילות מתיידדים והגולות סתם מתגלגלות לכל כיוון. ואף פעם לא ראינו משהו מכל אלו חוזר למקום שלו באותה קלות. אין מה להגיד, עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהאנטרופיה היתה רק בתאוריה, מישהו דמיין את החדר של אלוני בדיוק. ככה נוצר המושג.


אבל מה, יחד עם הקשיחות הזאת שמנצה אצלו, נולדים גם דברים חדשים טובים. הוא מצחיק-מצחיק-מצחיק. בכוונה. לפני כמה ימים כעסתי עליו והוא התחיל לדבר כאילו לעצמו בקול רם: תרגע אלוני, זה רק חלום, אמא לא באמת רוגזת, היא בעצם אוהבת אותך. עשה את זה בשביל להרגיע את עצמו ולהצחיק אותי, וזה עבד מעולה. כל הכעס עבר ברגע :)
מחבר שירים ברגעים קשים (נגיד כשאני אומרת לו שמאוחר ואין זמן לאמבטיה, רק למקלחת מהירה). נשכב על השטיח במסדרון ושר בקולי-קולות: אני עזווווווווב, אני הילד הכי עזווווווווב בעווווווולם, אמא לא מרשה לי לעשות אמבטיהההההההההההה, אני כל כך מסכההההההההן ואבוווווווד, אין לי עם מי להתחבההההההק. 
או שהוא עושה קסמים. יש לו כמה קסמים שווים, בהם מין אזיקים כאלו שבאים עם טבעת שרק קוסמים אמיתיים יכולים להשחיל עליהם, והוא למד את הטריק, ועושה אותו עם כל המסביב - 'גבירותי ורבותי, לא תאמינו, נסו בעצמכם' וכל מיני כאלו, כולו מלא חן שלא יתואר.


וכל החן הזה גדל כפליים מאז שיש פחות שיניים. לא סתם אמר (עשיתי לכם הטרמה כמה פסקאות למעלה..) שכמעט נשברה לו עוד שן.
מעשה שהיה כך היה:
יום חמישי, 10 בבוקר, בדיוק חזרתי מליווי הכיתה של אלוני לשיעור בריכה, והנה טלפון מבית ספר: המורה מתקשרת לספר שאלוני קיבל מכה בפה כששיחק בחצר, ומדמם מאד מהשיניים.
ריצה קלה ואני שם תוך שתי דקות. הילד חיוור. פותח את הפה - שומו שמיים! שן קדמית עליונה אחת נוטה כולה לאחור, ושכנתה בזווית מפחידה קדימה. אוהו.
אלוני עם שתי שיניים פחות, ועם חדשה שכבר
הספיקה לגדול תוך שבוע אחד
מזל שיש רופא שיניים ממש קרוב. הולכים אליו. פקידת הקבלה מבקשת מאלוני להראות לה מה קרה, הוא מראה והיא מפסיקה לחייך ואומרת - טוב מאד שבאתם. הכל מהיר מאד - צילום, רופא נחמד. אלוני שוכב בכורסא, נותן לי יד. הוא כל כך מעורער ששוכח לגמרי לדבר צרפתית. אני מתרגמת לו את דברי הרופא, וכדי להרגיע משחילה בין כל שני משפטים את נוסחת הקסם - אינדי נשם.
הרופא אומר שאין ברירה, צריך לעקור את השתיים. שיני חלב, לא סוף העולם. אבל מרוב ההזדרזות לא הספקתי בכלל להכין את אלוני לאפשרות הזאת, והוא נבהל מאד. מאד מאד. ילד יקר ואהוב. משחה מאלחשת, זריקת הרדמה (שכאבה למרות המשחה..) ועקירה (שלא הרגיש בכלל).
וזהו זה. 
אחר כך הרבה פינוקים בבית, הרבה מרק עדשים עם אורז (כי לא יכול לאכול דברים קשים) והרבה אהבה. ומתנה כפולה מפיית השיניים, כמובן.


מסקנות:
1. אם צריך לעבור כזה דבר, כדאי שזה יהיה עם אלוני. הוא נותן לעצמו להרגיש, להישען, להעזר. מקבל באמון ובאהבה מה שצריך. יודע אפילו להגיד אחר כך שבעצם בכה מבהלה כי כשאומרים 'לעקור שיניים' זה נשמע נורא מפחיד, יותר ממה שזה באמת.


2. לראות את הילד שלך בפה מלא דם זה דבר לא קל. האימאז' לא יוצא לי מהראש. כל כך לא מקנאה בהורים שמטפלים בילדים חולים או פגועים.


זאת אני! יום הולדת חמש בלי שן
3. שן קדמית עליונה שבורה זה עניין תורשתי :)
גם לי היתה אחת כזאת מגיל ארבע עד גיל שבע. והכל בגלל זיו! יום חורף בגן, לא יוצאים החוצה. עורמים שמיכות וכריות על הרצפה וקופצים מהשולחן עליהם. תורי מגיע. זיו, שקפץ לפני, לא רוצה לזוז מהשמיכות. אני קופצת הצידה, נתקלת ברגל של השולחן. שן שבורה. דם. רופא שיניים. עקירה. עוד זוכרת בדיוק את הסצינה בה לוקחים אותי לשם. מעניין אם גם אצל אלוני זה יישאר ככה. עוד פרט קטן כדי להשלים את הסיפור: אולי חצי שנה אחר כך זיו נסע בתלת-אופן שלו בירידה הגדולה שליד הגן, שרוכי הנעליים לא קשורים, ובדיוק ליד הבית של בבה-רוסקה המכשפה נתפסו השרוכים שלו בגלגל והוא נפל. שתי שיניים קדמיות שבורות. (אני שומעת מהקהל 'שן תחת שן'?). 


אז ככה, הילד המתוק הזה מתנדנד בין רכות לקשיחות, בין קטן לגדול. לרגעים הוא כולו לב - כשמוזמן לחיבוקיאדה במיטת ההורים, למשל - וברגעים אחרים הוא שמור ועצור (כשרוצה לנשק אותו לפרידה לפני בית ספר. לא מתנגד אבל לגמרי לא מתמסר). רגע מאמין בפיית השיניים וברגעים אחרים מזלזל ברעיון. אבל באלוהים מאמין כל הזמן. יותר ויותר מיום ליום. מוצא תשובות לשאלות מסובכות - מיישב בקלילות את הסתירה שבין ממצאים פרה-היסטוריים לבין סיפור הבריאה. 
אבל לא הולכת לפתוח את הנושא הזה עכשיו.
וגם לא לספר כמה נעלבתי כשהציע לי לנקות את הרחוב, כי הוא מלוכלך, ואני הרי אוהבת לנקות (שומרת את זה לאיזה פוסט בענייני ג'נדר).
ואפילו לא על לולה מהכיתה שלו שקוראת לו 'mon petit amour'.
בהזדמנות אחרת כל אלה..
עכשיו רוצה רק להזכיר לעצמי את המסקנה החשובה שלי מהתחלת הפוסט - כל מה שאלוני צריך ממני זאת א ה ב ה. (מתאפקת לא לקשר לכאן ביטלס ואפילו לא את אהוד בנאי..). כל השאר יבוא בדרך שלו, בקצב שלו. בעזרת השם, אמן ואמן.


נשיקות ואהבה בשפע, 
רינת.