אם אני רואה חתול..

אני לטובתו.

לא על החתול אני רוצה לכתוב לכם היום, אלא על מי שאוהב אותו יותר מכל, מי שהוא לטובת כל החתולים והכלבים, מי שכשהוא רואה זמן בסביבה תמיד-תמיד לוקח אותו. וגם כשאין שום זמן, הוא ימצא איפשהו רגע פרטי בשביל להתכרבל על השטיח ולא לעשות כלום. 

כן, אלוני.

אלון.

אלוני על שולחן פיקניק פרובנסאלי מוצל

אלוני על מחצלת בפארק וולפסון

אלוני על הרצפה בלובר, ממש ליד ונוס

מרשה לעצמי. זה לא טריוויאלי לבחור לכתוב עליו. אני כל כך מתורגלת בלשמור על שיווי משקל, על איזון, במה שמקדישה לשני הילדים, שאפילו במקום הזה, שלא נוגע בהם ישירות, מתקשה לתת מרחב גדול ושלם רק לאחד משניהם. מיד מתחיל להתרקם בראש פוסט פיצוי שאקדיש לשירי.
אבל עוזבת את זה עכשיו.
לוקחת את הזמן והמקום לספר עליו, לכתוב אותו. אולי יתבהרו לי עניינים.


שנים שאני חושבת שאלוני הוא אהבה שלבשה צורה של ילד. קליפה דקה מבחוץ, מבפנים כולו רגש.
לאחרונה נראה שהילד גדל, וקצת יותר קשה להגיע לרכות, לחום, לטוב שבפנים. יותר קשה לו, יותר קשה לנו. הוא לא 'התקלקל', הטוב עדיין קרוב מאד לפני השטח, גם אם מעט פחות. למשל: קודם רצה לראות סרט, אבל הרומבה ניקה בסלון והרעיש לו. ביקשתי שייתן לרומבה עוד איזה רבע שעה לעבוד ואלוני אמר - בסדר, אבל בינתיים אני יכול להתכרבל עלייך קצת? התיישב על הרצפה, חיבק את הרגל שלי והיה מאושר. ובכל זאת.


מה קרה. מאיפה ההתקשחות (היחסית).
באנגלית אומרים to wear your heart on your sleeve. מישהו שהלב שלו על השרוול הוא חשוף מאד, פגיע מאד. אני לא חושבת שזה היה המצב של אלוני, ושבוחר להיסגר כדי להישמר יותר.
יש כאן גם בטח עניין של גיל, של למידה מאחרים.
אבל עכשיו, כשאני כותבת, מרגישה שאני מסתובבת מסביב לדבר האמיתי. והדבר האמיתי הוא אנחנו, ההורים שלו. אנחנו גרמנו לו להשתנות.
אסביר:
בשנה האחרונה אנחנו הופכים יותר ויותר ממוקדים בקשיים שלו. מסמנים הפרעת קשב, ערים מאד לרגעים של חוסר ריכוז, חסרי סבלנות אל מול קשיי ההתארגנות בבוקר ובכלל.
במשך שנים היינו אהבה טהורה מולו, ועכשיו הרבה יותר ביקורת.
יש כאן גם עניין של איזון בין שני הילדים, אני חושבת. אם לחזור להערה שבהתחלה: במקום שפע ביקורת לכיוון אחד ושפע אהבה לכיוון אחר, כמו שהיה לאורך יותר מדי זמן, עובדים בשביל לתת משניהם לשניהם.
(וברגע הזה אני מרגישה שכל הביקורת היא טעות-טעות-טעות. שצריך לתת רק אהבה, ובשפע, קצת מים ואוכל, וכך יגדלו טוב. כמו פרחים - בחיים לא הייתי חולמת לבקר פרח על התנהגותו או לנסות לחנך אותו :)  )
הביקורת הזאת, ההסתכלות דרך משקפיים של 'בעיה', מצרה את צעדיו.
ברור איך זה קורה לנו - דב מכיר את החויה הזאת מעצמו, וחולם למצוא דרך עבור אלוני לחמוק מהמכשולים הצפויים; אני מכירה את זה מהצד המקצועי, ומאמינה שבליווי קרוב ועקבי אפשר להיטיב הרבה. אבל כרגע נראה לי שעם כל הכוונות הטובות שלנו אנחנו גורמים פגיעה גדולה.

עם אינדי 1

לא סתם התחלתי בחתול. יש לו תפקיד חשוב בחיים של אלוני עכשיו. הוא מייצג את הרך, את האהוב. כשמדבר אליו ועליו מרשה לעצמו להיות כולו ברגש.

עם אינדי 2

גם כדי להתקרב אלינו באמת, לדלג על כל המוקשים שבדרך, משתמש בחתול: פונה אלי בקול ובטון השמורים לחתול ואומר לי - 'אינדי מתוק שלי, מי חתול מתוק? מי חתולון?' ומתלטף באהבה. בהתחלה לא היה לי נעים שהוא פונה אלי ככה, כאילו לא רואה אותי, אחר כך הבנתי שמוצא לו דרך לעקוף את הקושי שגדל בינינו, ואני מקבלת באהבה את הטריק הזה.


כשאינדי בסביבה אלוני כל הזמן סביבו: פותח לו ברז שישתה, רודף אחריו כדי ללטף אותו, שוכב ומתפנק לידו. וכשאינדי בחוץ או בחדר של שירי, גם אז אלוני סביבו - הוא מלטף את השטיח כאילו יש שם חתול, הוא שר את השיר הידוע 'אינ-דו-לצ-יה' (יש לי פה אחריות מסויימת, אני זאת שאמרתי לו שזה מה ש'הקליק' שרים, ומאז הוא שומע מה שרוצה לשמוע, ומבחינתו הם שרו על אינדי שלנו ועל האינדולציה שהוא עושה לאלוני בלב, אפילו שגם הילד וגם החתול עוד לא חישבו להיוולד אז. מדהים עד כמה רחוק אפשר ללכת עם זה ששומעים מה שחושבים - אלוני כמעט מאמין שערן צור שר ש'הכל לכדי חתול אינדולטיבי'..).

אלוני עם הבן-דוד הכי הכי - מפק'ה

כשאני באה לקחת אותו מבית הספר, הדבר הראשון שדחוף לו לברר זה אם אינדי נשם כשהוא לא היה בבית. הוא אומר שכל נשימה של אינדי היא חג, סיבה למסיבה. יתר על כן: כל נשימה שלו משנה את מצב העניינים בעולם. הוא אומר - נשברה לי עוד שן כשקיבלתי מכה בחוג קרקס, אבל אז אינדי נשם והעולם השתנה והשן החזיקה מעמד.
ברור שסיפרתי לו על אפקט הפרפר. והוספתי כמה משפטים על החתול של שרדינגר, שתקוע שם בקופסא בסופרפוזיציה שלו.
עד שאינדי ינשום, ואז הכל ישתנה.
בכלל, לילד יש ידע פיזיקלי נרחב - הוא מכיר מקרוב את החוק השני של התרמודינמיקה, שאומר שהאנטרופיה במערכת סגורה לעולם תגדל. מישהו לא יודע מה זה אנטרופיה? קלי קלות, נכנסים לחדר של אלוני בכל זמן נתון ומבינים מיד :)
הוא עצמו למד את החוק על בשרו, כשראה שהצעצועים מתעקשים לצאת מהסלסלות ולהתערבב זה בזה, הקלפים מכל החבילות מתיידדים והגולות סתם מתגלגלות לכל כיוון. ואף פעם לא ראינו משהו מכל אלו חוזר למקום שלו באותה קלות. אין מה להגיד, עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהאנטרופיה היתה רק בתאוריה, מישהו דמיין את החדר של אלוני בדיוק. ככה נוצר המושג.


אבל מה, יחד עם הקשיחות הזאת שמנצה אצלו, נולדים גם דברים חדשים טובים. הוא מצחיק-מצחיק-מצחיק. בכוונה. לפני כמה ימים כעסתי עליו והוא התחיל לדבר כאילו לעצמו בקול רם: תרגע אלוני, זה רק חלום, אמא לא באמת רוגזת, היא בעצם אוהבת אותך. עשה את זה בשביל להרגיע את עצמו ולהצחיק אותי, וזה עבד מעולה. כל הכעס עבר ברגע :)
מחבר שירים ברגעים קשים (נגיד כשאני אומרת לו שמאוחר ואין זמן לאמבטיה, רק למקלחת מהירה). נשכב על השטיח במסדרון ושר בקולי-קולות: אני עזווווווווב, אני הילד הכי עזווווווווב בעווווווולם, אמא לא מרשה לי לעשות אמבטיהההההההההההה, אני כל כך מסכההההההההן ואבוווווווד, אין לי עם מי להתחבההההההק. 
או שהוא עושה קסמים. יש לו כמה קסמים שווים, בהם מין אזיקים כאלו שבאים עם טבעת שרק קוסמים אמיתיים יכולים להשחיל עליהם, והוא למד את הטריק, ועושה אותו עם כל המסביב - 'גבירותי ורבותי, לא תאמינו, נסו בעצמכם' וכל מיני כאלו, כולו מלא חן שלא יתואר.


וכל החן הזה גדל כפליים מאז שיש פחות שיניים. לא סתם אמר (עשיתי לכם הטרמה כמה פסקאות למעלה..) שכמעט נשברה לו עוד שן.
מעשה שהיה כך היה:
יום חמישי, 10 בבוקר, בדיוק חזרתי מליווי הכיתה של אלוני לשיעור בריכה, והנה טלפון מבית ספר: המורה מתקשרת לספר שאלוני קיבל מכה בפה כששיחק בחצר, ומדמם מאד מהשיניים.
ריצה קלה ואני שם תוך שתי דקות. הילד חיוור. פותח את הפה - שומו שמיים! שן קדמית עליונה אחת נוטה כולה לאחור, ושכנתה בזווית מפחידה קדימה. אוהו.

אלוני עם שתי שיניים פחות, ועם חדשה שכבר
הספיקה לגדול תוך שבוע אחד

מזל שיש רופא שיניים ממש קרוב. הולכים אליו. פקידת הקבלה מבקשת מאלוני להראות לה מה קרה, הוא מראה והיא מפסיקה לחייך ואומרת - טוב מאד שבאתם. הכל מהיר מאד - צילום, רופא נחמד. אלוני שוכב בכורסא, נותן לי יד. הוא כל כך מעורער ששוכח לגמרי לדבר צרפתית. אני מתרגמת לו את דברי הרופא, וכדי להרגיע משחילה בין כל שני משפטים את נוסחת הקסם - אינדי נשם.
הרופא אומר שאין ברירה, צריך לעקור את השתיים. שיני חלב, לא סוף העולם. אבל מרוב ההזדרזות לא הספקתי בכלל להכין את אלוני לאפשרות הזאת, והוא נבהל מאד. מאד מאד. ילד יקר ואהוב. משחה מאלחשת, זריקת הרדמה (שכאבה למרות המשחה..) ועקירה (שלא הרגיש בכלל).
וזהו זה. 
אחר כך הרבה פינוקים בבית, הרבה מרק עדשים עם אורז (כי לא יכול לאכול דברים קשים) והרבה אהבה. ומתנה כפולה מפיית השיניים, כמובן.


מסקנות:
1. אם צריך לעבור כזה דבר, כדאי שזה יהיה עם אלוני. הוא נותן לעצמו להרגיש, להישען, להעזר. מקבל באמון ובאהבה מה שצריך. יודע אפילו להגיד אחר כך שבעצם בכה מבהלה כי כשאומרים 'לעקור שיניים' זה נשמע נורא מפחיד, יותר ממה שזה באמת.


2. לראות את הילד שלך בפה מלא דם זה דבר לא קל. האימאז' לא יוצא לי מהראש. כל כך לא מקנאה בהורים שמטפלים בילדים חולים או פגועים.

זאת אני! יום הולדת חמש בלי שן

3. שן קדמית עליונה שבורה זה עניין תורשתי :)
גם לי היתה אחת כזאת מגיל ארבע עד גיל שבע. והכל בגלל זיו! יום חורף בגן, לא יוצאים החוצה. עורמים שמיכות וכריות על הרצפה וקופצים מהשולחן עליהם. תורי מגיע. זיו, שקפץ לפני, לא רוצה לזוז מהשמיכות. אני קופצת הצידה, נתקלת ברגל של השולחן. שן שבורה. דם. רופא שיניים. עקירה. עוד זוכרת בדיוק את הסצינה בה לוקחים אותי לשם. מעניין אם גם אצל אלוני זה יישאר ככה. עוד פרט קטן כדי להשלים את הסיפור: אולי חצי שנה אחר כך זיו נסע בתלת-אופן שלו בירידה הגדולה שליד הגן, שרוכי הנעליים לא קשורים, ובדיוק ליד הבית של בבה-רוסקה המכשפה נתפסו השרוכים שלו בגלגל והוא נפל. שתי שיניים קדמיות שבורות. (אני שומעת מהקהל 'שן תחת שן'?). 


אז ככה, הילד המתוק הזה מתנדנד בין רכות לקשיחות, בין קטן לגדול. לרגעים הוא כולו לב - כשמוזמן לחיבוקיאדה במיטת ההורים, למשל - וברגעים אחרים הוא שמור ועצור (כשרוצה לנשק אותו לפרידה לפני בית ספר. לא מתנגד אבל לגמרי לא מתמסר). רגע מאמין בפיית השיניים וברגעים אחרים מזלזל ברעיון. אבל באלוהים מאמין כל הזמן. יותר ויותר מיום ליום. מוצא תשובות לשאלות מסובכות - מיישב בקלילות את הסתירה שבין ממצאים פרה-היסטוריים לבין סיפור הבריאה. 
אבל לא הולכת לפתוח את הנושא הזה עכשיו.
וגם לא לספר כמה נעלבתי כשהציע לי לנקות את הרחוב, כי הוא מלוכלך, ואני הרי אוהבת לנקות (שומרת את זה לאיזה פוסט בענייני ג'נדר).
ואפילו לא על לולה מהכיתה שלו שקוראת לו 'mon petit amour'.
בהזדמנות אחרת כל אלה..
עכשיו רוצה רק להזכיר לעצמי את המסקנה החשובה שלי מהתחלת הפוסט - כל מה שאלוני צריך ממני זאת א ה ב ה. (מתאפקת לא לקשר לכאן ביטלס ואפילו לא את אהוד בנאי..). כל השאר יבוא בדרך שלו, בקצב שלו. בעזרת השם, אמן ואמן.


נשיקות ואהבה בשפע, 
רינת.