22.11.2010

חשבתי שאתה בהודו

 אני בהודו, אמרתי לו, וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?

יש לי חברה חדשה. קוראים לה סוג'אטה, היא בערך בגילי, גרה בסמוך, והצטרפה השנה לקורס הצרפתית שאני לומדת בו. כבר ארבע שנים שהיא כאן, בצרפת. לפני כן בסינגפור. וקודם לכן בהודו.

היא מספרת סיפורים נהדרים, כאלו שנשמעים לגמרי כמו בספרים הודיים – על האח של בעלה שלא עובד ולא עושה כלום אף פעם ומחכה שישרתו אותו; על איך שלחו אותה לעיר כשהיתה ילדונת כדי שתקבל חינוך טוב ולא תהיה סתם איזה כפרית. ושם, בעיר, גרה אצל מכרים שקראה להם דודים, אבל תמיד היתה איזה אי-נוחות כי הם היו מקאסטה נמוכה יותר, ועניים יותר; על איך הזהירה את בעלה לפני החתונה שלעולם לא תוכל ללדת, והוא רצה בה למרות זאת (ויש להם ילד!); על החיים הקשים והאחרים שם, בהודו.

לא מזמן, כשחזרנו משיעור הצרפתית, הזדמן לי להציץ לתוך המחשבות הפרטיות שלה. הופתעתי.
הנה מה שקרה: שתינו באוטו, מעט לפני הכניסה לכפר, הרמזור אדום, יש מכונית אחת לפנינו. בחורה עומדת על המדרכה, פונה אל מי שבמכונית ההיא. הנהג פותח חלון, מחליפים מילה או שתיים, סוגר את החלון. והנה כבר מתחלף הרמזור לירוק, הוא נוסע ואנחנו אחריו. במראה הקדמית אני מציצה לאחור כדי לראות מה קורה עם הבחורה ההיא, ורואה שהיא מרימה יד לתפוס טרמפ. אה, אומרת סוג'אטה, היא רצתה טרמפ. ובטח לא ניסתה לעצור אותנו, כי חששה לעלות למכונית שיושבת בה אישה זרה, הודית.
כל כך בטבעיות היא אמרה את זה, כאילו אין דבר ברור מזה שיחששו ממנה בגלל זרותה, בגלל צבע העור הכהה.
צער רב הצטערתי.

לצורך הצילום זכו הרקדניות לצאת מהמגירות של הילדים.
בשבוע שעבר עשינו שיעור בישול הודי. למדתי לבשל קארי של שעועית אדומה (אבל באותה דרך אפשר לבשל מיליוני קארי'ים נוספים). הכינותי מראש את סל הקש הגדול ובו שעועית שהשריתי מבעוד לילה, סיר גדול וסינור. באתי מאורגנת, אין מה לומר, אבל גם כאן היו לי הפתעות. ראו להלן:

1. - לא, עזבי, אין מה לבשל בסיר כזה (נירוסטה, רגיל), זה לוקח מלא זמן, אולי שלושת רבעי שעה אפילו. בהודו מבשלים רק בסיר לחץ, ככה מהיר ולא נשרף. 
- סיר לחץ זה לא אלו שמתפוצצים?
מסתבר שכבר לא. ויש בכל המידות. ואין כמוהם.

2. בשביל לבשל קארי לא צריך בכלל להשתמש בקארי (תערובת תבלינים) וגם לא בעלי קארי (עניין מסריח קצת, אבל תרופת סבתא ידועה לבעיות של קרישת דם). 'קארי' זה פשוט תבשיל הודי.

והנה מה שעשינו:

1. קצצנו בצל (שניים), הכנסנו לסיר (שכבר היה בו מעט שמן שהתחמם. מעט, אבל יותר ממה שאני הייתי שמה כדי לטגן בצל).

2. כשהבצל נהיה שקפקף הוספנו לו מלח (כן, כן. מוזר, לא? בחיים לא הוספתי מלח לבצל) והמשכנו לטגן.

3. רגע אחר כך הוספנו שום וג'ינג'ר כתושים. לא יודעת כמה, הרבה. לסוג'אטה במקרר צנצנת זכוכית – נגיד כמו של ריבה – מלאה עד גדותיה בתערובת כתושה של שום-ג'ינג'ר. אין בעיה, היא הסבירה, אפשר לשמור את זה במקרר אפילו שבוע ככה.
- שבוע?? אתם משתמשים בכמות כזאת של שום וג'ינג'ר בשבוע? (זה נראה לי המון!)
- בדרך כלל זה מספיק לשלושה-ארבעה ימים. (אופס..)

4. עכשיו מוסיפים תבלינים. הרבה. כמה שאתם חושבים – תכפילו. ואז תשלשו. המון המון כורכום (אין כמו כורכום, היא אומרת. נגד ליחה ונגד סרטן ונגד מה-שלא-תרצו. כשהבן שלה מצונן היא מוסיפה לו כורכום לחלב! הוא מנטרל את הנטיה של חלב ליצור ליחה ופועל נגד החידקים, הוירוסים וכל החבר'ה שלהם. הייתם שותים חלב צהוב? אני לא. אבל חלב לבן גם כן לא).
חוץ מכורכום גם כמון שטוחנים לבד, גרגרי כוסברה שטוחנים לבד, אפשר קצת הל. הכל היא טוחנת לבד במטחנת תבלינים קטנה. וישר היא גם מוטרדת מזה שהשכנים שומעים וזה עושה להם רעש ומה הם חושבים עליה. 
(אוהו, לא קל להיות ככה כל הזמן). 
עכשיו התבלין הבעייתי: צ'ילי. מעט המחזיק את המרובה. סוג'אטה שמה כפית בדרך כלל (לקארי של 500 ג' שעועית אדומה). לכבודי הפחיתה לחצי כפית. עבור הילדים שלי זה היה עדיין הרבה יותר מדי, אפילו שמערבבים עם אורז לבן בסוף. שירי נזקקה למים קרים אחרי כל ביס (ומדובר בילדה שמלקקת וואסאבי להנאתה!), אלוני לא עמד בזה.

5. מטגנים טיפה את התבלינים עם הבצל-שום-ג'ינג'ר. לא צריך שהבצל ישחים. יודעים שזה מספיק כשנראה בסיר מעט נוזל שנפרד מהבצל (טוב, נו, לא לגמרי הבנתי מה זה, נראה לי סתם כמו השמן שהיה שם קודם).

6. מוסיפים עגבניות מרוסקות, אפשר אמיתיות (זהירות!!) ואפשר מקופסה. לכמות המדוברת השתמשנו בצנצנת של 400 ג' עגבניות מרוסקות.

7. משאירים את הרוטב להתבשל כמה דקות. בשלב הזה יש לו כבר ריח הודי מעולה מאד, כזה ריח שאפשר לנחש לפיו בדיוק את הטעם.

8. מוסיפים את השעועית וגם קצת מים, כך שיגיעו בדיוק לקצה השעועית. מחכים שהכל ירתח, מהדקים את המכסה של סיר הלחץ ומעבירים לאש קטנה.

9. שותים תה הודי (=חלב שמרתיחים עם תמצית תה. זה לא נורא, אבל נהיה לזה קרום כשמתקרר, מה שהופך את העניין לאתגר עבורי) ומקשקשים קשקושים, אבל כל הזמן שומרים אוזן אחת מכוונת לסיר. למה? כדי לספור שריקות. מסתבר שהוא שורק, הסיר הזה, כמו הקומקומים שהיו מרתיחים בהם מים על הכיריים פעם. כשמדובר בירק זריז-בישול, כמו קישואים או כרובית, מספיק למנות 2-3 שריקות. כשמדובר בשעועית אדומה, שהיא די עקשנית למרות השריה ארוכה, צריך לספור 10 כאלו. כשמבשלים בסיר רגיל אפשר לפתוח ולטעום.

10. זהו, מוכן! מגישים עם הרבה כוסברה קצוצה (טעים, טעים, טעים!) ואורז לבן (זה עובד פחות טוב עם אורז מלא, אין מה לעשות). וכשהילדים מאדימים ומתנשפים מרוב חריפות מוותרים ואומרים להם: יאללה, בסדר, תאכלו את האורז עם קטשופ וזהו.

יומיים לאחר מכן עשיתי קארי קישואים בבית. כמה שלא ניסיתי להעז, לא הצלחתי לשים מספיק תבלינים בשביל לעשות את זה הודי. יצא בין הודי לאיטלקי J אבל הילדים אכלו, זה כבר הישג, לא?

הבטחתי פעם, בפוסט השנה החדשה לפני שנה כמעט, שאספר לכם על הודו הקטנה שבפריז. היום מתאים לקיים.
קודם כל סרטון וידיאו קטן שמציג את האזור. איזה סרטון כיפי! חמודה ההודית המבוגרת הזאת שמציגה את המאכלים, הסרטים, החנויות, המומחית להורדת שיער בחוט ותופרי הסארי. ישר מתחשק לי להצטרף לטיול שלהם ולבדוק הכל מקרוב. ובאמת פעם אחת אכלנו עם חברים באיזו מסעדה הודית שם. הזמנו כל מיני דברים זולים מאד, טעימים מאד וחריפים מאד (למרות כל הלאסי ששתינו). הילדים התעקשו לטעום מהקינוחים, כיוון שאלו היו מקושטים בפסים כסופים ויפים. הסתבר שלא כל הנוצץ – טעים. כפיצוי קיבלו שתי דמויות קלקר הודיות ויפהפיות (אלו שבצילום למעלה, ורק עכשיו אני שמה לב עד כמה עורן בהיר, מה שאוטומטית הופך אותן בהודו לבחורות ברמה גבוהה). חשבתי שיתלו אותן או משהו, אבל לא. הן נחות לבטח במגירות העמוסות שלהם. אפילו אצל אלוני, שיש לו חולשה לאלים הודים – אוסף פסלוני הגאנשה שלו יכול היה לפאר מוזיאון בינוני לתרבות הודו, נשבעת לכם – היפהפיה הזאת תקועה במגירה. נו, מילא.
מדף האוצרות של אלוני, משמאל אוסף הגאנשים

בכלל, הודו מזמינה אותי מכל מיני כיוונים – לא רק סוג'אטה, האוכל, הגאנשים של אלוני. גם חבר שלנו מושיקו, שחלם במשך שנים לנסוע להודו כדי להצטלם בתור סטטיסט בסרט הודי רב-משתתפים, נסע סוף-סוף לאחרונה (נדמה לי שהחלום שלו היה יותר נפלא עבורו לפני שהפך למציאות). והנה עוד: לסנדרין, המורה למנדלות, יש גורו אמיתי. בדירה שלה פינה אחת לכבודו עם תמונה ונר ופסלונים. היא נסעה להודו כבר מספר פעמים כדי להשתתף בסדנאות שלו. ואיך זה קשור אלי? הנה: חברים שלה ראיינו אותו והעלו את הראיון ליו-טיוב. החליטו לתרגם אותו לכמה שיותר שפות, כדי לתת לכל העולם ליהנות מדבריו. ואני עשיתי את התרגום לעברית (עוד לא העלו אותו לרשת, אז אין לינק..).
בהתחלה היתה לי ציפייה אמיתית לשמוע ממנו דברים שיסדרו לי את העולם אחרת, שיבהירו, יאירו ויפתחו. הראיון בשני חלקים, ואחרי שבחלק הראשון זה לא קרה אמרתי לעצמי שמילא, זאת רק ההקדמה ועוד מעט אולי. אבל בסופו של דבר גם בשני לא. טוב. בסדר J

לסיום, שני דברים לא הודיים בכלל:
1. כבוד כובדתי: כנרת רוזנבלום, הפריזאית (לשעבר) מהבלוג הנפלא, פרסמה את סיפור ארוחת יום ההולדת שלי בבלוג שלה. שווה, אה?
2. משמח אותי מאד שמגיבים לדברי במיילים, ואפילו טיפה יותר משמח אותי כשמגיבים בבלוג עצמו. למה? כי אז התגובה נשארת מחוברת למה שעורר אותה, וכך מרחיבה את היריעה. ברור שלא חובה J ובטח לא דברים פרטיים-אישיים, אבל רק שתדעו שנעים כשזה קורה. 
אבל הכי הכי ויותר מהכל חשוב לי שקוראים ומשתתפים איתי, כי כשאני לבד – אני אבוד(ה). (אל דאגה, לא באמת. אבל השיר גדול, התגעגעתי אליו).

זהו להפעם.
בברכת נמסטה ואהבה לרוב,
רינת.

7.11.2010

מה נעים ומה נחמד

יום הולדת, חגיגה. 
דב מארגן הכל.
הילדים הולכים עם חברה של שירי (שמה לאה - הצרפתים לא יודעים שבארץ זה שם עתיק/דוסי, מבחינתם הוא לגמרי בתוקף, ולאו דוקא יהודי) לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה.
אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי. 

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.
מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל שירקי, לתת דמות לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.
ובכל זאת מה עם המסעדה? דב אומר שאולי טעה בכתובת - wouldn't be the first time.. (אומר הוא! אני לא השמעתי, ולא הרגשתי, אפילו קצה של חשש. מצב רוח טוב וזהו). עוד רגע ומגיע עוד זוג, נעמד כמונו מול דלת הכניסה היפה למספר 28. הם מקישים קוד, נכנסים, ואנחנו איתם. 
אני מבינה, ולא לראשונה, שדברים הם לא בדיוק כפי שנראים מלכתחילה. לא מסעדות, גם לא ימי הולדת.
בניין פריזאי טיפוסי, מדרגות עץ ששטיח יפה מטפס עליהן לכל אורכן. דב אומר שביקשו (מי??) להקפיד על שקט במדרגות, לא להפריע לשכנים. עוד רגע ואנחנו בקומה השלישית. מצלצלים בדלת, פותחת בחורה נחמדה בסינור טבחים. בפנים כבר קבוצה של ארבעה (תיירים מאמריקה!) ועוד שני זוגות, ואנחנו והזוג שעלה איתנו מצטרפים אליהם. 

נותנים לבחורה הנחמדה בסינור את המעילים, והיא תולה אותם בארון. כולנו מקבלים כוסות של אפריטיף - גביע שמפניה שבתחתיתו נח ליצ'י שהושרה בוודקה. טעים. אני מציצה פנימה, לסלון הדירה, רואה שם שולחן ארוך ערוך באופן מרהיב, כוסות קריסטל, מפיות רקומות. נברשת יפהפיה מלמעלה. 
מסתבר שבדירה גר זוג בשלנים, שכבר תקופה ארוכה מארחים לארוחות מופלאות בביתם בסופי השבוע. בדרך כלל צריך להזמין חודשים מראש, כיוון שרק 8 זוגות בכל פעם, אבל לנו התמזל המזל - דב הזמין רק חודש לפני המועד (כי אז שמע על כל העניין מחבר מהעבודה), ויומיים לפני הארוחה התקשרו להודיע שמישהו ביטל ואנחנו בפנים. שכן לשולחן סיפר שהזמין כבר במאי! שני הזוגות האחרונים מגיעים גם הם, וכולם מוזמנים לשולחן. רגע של התלבטות אם לשבת זה מול זה או זה לצד זה, זוג הבחורות שמולנו בוחרות לצד, וכולם עושים כמותן. לפני כל אחד מונח תפריט הארוחה של הערב - מיליון מנות קטנטנות ולצידן מיליון כוסות יין. 
מתחילים ב'משעשע חיך' - כפית חרסינה קטנה ובתוכה משהו טעים וניחוחי ונהדר. אין לי מושג מה. וזה לגמרי לא חשוב. מתחילות שיחות הכרות קטנות בין יושבי השולחן. זוג הבחורות שמולנו הגיעו מסינגפור - אחת מהן עובדת כאן בפריז, והשניה הצטרפה על תקן בת זוג. מימיננו שני חמודים, היא אנגליה והוא צרפתי. מולם זוג אמריקאי. היא מאד בהריון, נסעו לשבוע חופשה בפריז לפני שיוותרו על נסיעות לזמן ארוך. השאירו בן שלוש בבית עם סבתא. הרחוקים יותר כבר מעבר לטווח שיחה איתנו, אין לי מושג מי ומה הם. 

עם כל מנה חדשה שמגיעה יוצא הטבח ממטבחו, עומד בראש השולחן, חיוך נבוך על פניו, ומסביר מה נאכל. המלצרית (שסיפרה לנו שהכירה את המקום כשסעדה בו ומאז התאהבה ונדבקה אליהם עד שקיבלו אותה לעבודה) מציגה את היין. כיוון שהטבח מציג בצד הרחוק מאיתנו, והוא כזה ביישני, קשה לשמוע מה אומר. ביקשנו מהמלצרית שידור חוזר והיא עשתה חיקוי מצחיק להפליא שלו (כשלא ראה..), של המבוכה והשפלת המבט. החיקוי שלה, יחד עם העליה באחוז האלכוהול בדם, המסו את המחיצות האחרונות שבין הסועדים, ומאותו רגע הכל חברותי מאד, טעים מאד ואפוף מאד באדי יין כזה ואחר (לבן בעל גוף, אדום מעמק היורה - יש כזה בצרפת, ועוד רבים). דיונים מעמיקים עם הסינגפוריות על אמנות, על החיים, על הדמיון בין המשפחה הסינ(גפור)ית ליהודית; הצרפתי שמימין מתגלה כמנהל מסעדה בעצמו, ועוד בורסאי - ליד הבית! - ובאותה נשימה גם כיהודי גאה ש'עשה שנתיים צבא בישראל כשהיה בן 16' וכל המשפחה של אבא שלו בארץ (לא, לא בנתניה ולא באשדוד, בירושלים). לא יודעת אם היין בלבל שם קצת עניינים או שצה"ל לצרפתים שונה מאד ממה שאנחנו מכירים, בכל מקרה הוא חמוד מאד ואנחנו לא עומדים איתו על קוצו של יוד בעניין גיל הגיוס לצבא. בתמורה, הוא משתף אותנו בגילויים מהמטבח של המסעדה השווה של גורדון רמזי שהוא מנהל (איך ז'אק שיראק לא פותח את הבוקר בלי אלכוהול, איך הבן של ג'וני דפ אלרגי לכל דבר בעולם ואיזה בלגן היה כשביקש שיכינו לו צ'ילי קון קרנה בלי זה ובלי זה ובלי זה, והטבח סירב לשתף פעולה, ובסוף המנהל ביקש מזוגתו האנגליה שתבשל לו צ'ילי-נטול-הכל, ויצא מעולה, והודו לה כל כך, ועוד ועוד סיפורים כאלו. ואחרי אפריטיף, שלוש כוסות יין לבן, ג'לי אלכוהולי באמצע, שלוש כוסות של אדום ועוד אחת לקינוח כל הסיפורים נשמעים נורא נורא מצחיקים).  וכשהסינגפורית מבררת מתי האִRקְשֶן הבא בצרפת, הצהלה הכללית גדולה (ברור שהיא מתכוונת לבחירות, אבל במבטא שלה זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי).


באחת מהמנות האחרונות - היו שלוש - מגיע לי גם נר קטן ודולק, ופתאום כולם שרים יום הולדת שמח, ואני באמת מרגישה יום הולדת ומוצפת שמחה גדולה. דב לוקח את התפריט שלי למטבח, וזוג הבשלנים והמלצרית החמודה כותבים יום הולדת שמח וחותמים, ואחר כך גם כל הסועדים מוסיפים משהו, כולל ברכה בסינית (אז גם ידעתי איך אומרים אותה..) ונשיקה אדומה אחת מהבריטית. 

התחלנו בשמונה, ובינתיים השעה כבר אחרי חצות, ובאמת כבר תאריך יום ההולדת שלי. מחליפים אימיילים כדי לקבל את התמונות אחר כך (הת'ר הסינגפורית צילמה כל מנה לבלוג שלה, וגם אותנו), אומרים בחום שלום ותודה, ויוצאים לרחוב הפריזאי. מחליטים ללכת במקום מטרו, כדי לתת ליין הזדמנות לפוג קצת לפני הנסיעה חזרה הביתה. החוץ קריר ומעורר, תענוג. פה ושם עוד כמה מחופשים לכבוד הלואין - יותר בסגנון הגלימה השחורה ולא מומיות עטופות תחבושות קרועות. ליד הקומדי פרנסז מין כניסה למטרו (?) מקושטת להפליא (לא צילמתי כי היה חשוך ובטלפון בידיים לא יציבות אין סיכוי שהיה יוצא יפה. הנה תמונה אינטרנטית בשביל להראות). 


לאט לאט מצטלל הראש, וכשאנחנו מגיעים לאוטו דב כבר במצב שיכול לנהוג. (טוב, נו, לא בטוח שמשטרה היתה מסכימה עם זה לו היו בודקים..). עוד 20 דקות ואנחנו בבית. אחת וחצי בלילה. לפני חצי שעה מלאו לי 44 שנים. 
מה אני אגיד, לא רע. 


חוץ מזה היו עוד הרבה עניינים נעימים לאחרונה: שלכת יפהפיה, חופשת הסתיו שהיתה ובה ביקור של חברה של שירקי מאקס, פארק חבלים, מופע קרקס מדהים מאין כמותו עם גמדה וענק ועוד כל מיני, פסטיבל אמנות רחוב עם חיזרים אמיתיים וקוסם אמיתי עם קרניים על הגב, חממת פרפרים שביקרנו בה והכי מהכל - תערוכה ענקית של מונה שדב ואני חגגנו בה את יום הנישואין ה-18 (כבוד!!!!) שלנו. וגם צֶלֶם (תערוכה של טקשי מורקמי - אמן מנגה יפני) בהיכל (ארמון ורסאי!) שראינו ממש הבוקר. ולכל הדברים האלו גם צילומים. מצרפת כאן קצת מכל דבר, סלט צבעוני. בתאבון!

,נשיקות וחיבוקים לכו-לם
רינת