12.12.2013

ספרי לי, ספרי לי איזו מעשיה


בהמשך אספר משהו שקשור לשיר הזה. סבלנות :) 
הרבה מילים ומעט תמונות היום. רשומה למיטיבי-קרוא. 
מוכנים?

קודם חנוכה. 

סטפני הציעה שאנחה את החגיגה בקהילה. לא משהו גדול, יהיו בערך 30 אנשים, מדליקים נרות ביחד, קצת שירים, איזה דיבור קצר שאכין ואז מופע קסמים של הווארד. בשמחה, אמרתי. כי נעים לי עם האנשים האלו, כי אני אוהבת מאד את חנוכה, וגם כי זה ה-חג של הקיבוץ שלנו (שלנו? מי ה"אנחנו" פה? אולי פשוט כי קיבוץ לא יכול להיות "שלי"). כל כך הרבה מהמיתולוגיה הכפר-מנחמ'ית קשורה בחנוכה: יום ההולדת של הקיבוץ חל אז, הסיפור המצחיק על איך כמעט קראו לנחום "שניאור", הבריכה שהיא בצורת סביבון, ויותר מהכל - "האוירון האדום", סיפור נס קיבוצי מתוק מדבש. 
אז בחנוכה הקהילתי הדלקנו נרות, שרנו קצת, אחר כך דיברתי מעט על נס חנוכה ומעט על קיבוץ, ואז "האוירון האדום". והנה הוא לפניכם, כאן בגרסה של אמא שלי, כמו שסיפרה לילדי כיתתה של נכדה אהובה לפני שנים לא רבות. 

האוירון האדום
לא תמיד היה כפר מנחם ישוב גדול, משגשג ופורח כפי שהוא היום. כשהקימו אותו ראשוני החברים לפני 70 שנה הייתה פה גבעה סלעית, מלאה קוצים ואבנים, והצבע השולט בסביבה היה אפור. לאט לאט צמחו אוהלים, צריפים ובתים, נטעו עצים ונשתלו פרחים.

צילום של דוד פרלמוטר, ה-צלם של הקיבוץ
בשנים הראשונות לא היה כביש ממסמיה לקיבוץ. לא פעם בימי חורף קשים, לא ניתן היה להגיע לקיבוץ בשל הבוץ. כלי הרכב שניסו לעבור שקעו ונשארו תקועים בדרך.
אספר לכם כעת את סיפור האווירון האדום. זהו סיפור אמיתי,שקרה כשהייתי תינוקת, ומאז הוא שזור בתולדות כפר מנחם.

חורף שנת 42  היה חורף קשה. שבועיים ירדו גשמי זעף ללא הפוגה. הדרך לכפר מנחם נותקה כליל, אין יוצא ואין בא.

בתחילה קיבלו זאת חברי הישוב הקטן בבדיחות הדעת, התלוצצו על המבול שניטח עליהם, על השקיעה בבוץ עד הברכיים בכל הליכה לחדר האוכל או לבתי הילדים. כולם קנאו בעובדי הרפת וגן הירק, כי רק להם היו מגפי גומי. במרכז הקיבוץ נוצרה שלולית ענקית, והילדים השיטו בה סירות ניר וניסו לחצות אותה בעזרת רפסודות מאולתרות מקרשים, חבלים ומסמרים.
כשהגשם המשיך לרדת התחלפה אוירת ההלצה באוירת דאגה. בערב התכנסו כולם בחדר האוכל. רכזת המטבח התלוננה שהמצרכים במטבח הולכים ואוזלים. רכז הרפת הוסיף לחומרת המצב בתארו שאין דרך להעביר את החלב ל"תנובה", וכן שמלאי התערובת מצטמצם במהירות. רכז הפלחה (גידולי שדה בימינו), שתמיד היה תולה עיניים בשמיים ומתפלל לגשם, התפלל עכשיו שיפסיק, והסביר שהגשמים החזקים שוטפים את השדות ולא נספגים בקרקע.
מרכז ועדת תרבות ספק כפיים ואמר: "אוי ואבוי! בעוד יומיים נר ראשון של חנוכה. חבילות הנרות, הסביבונים וכל צרכי החג נשארו בתל אביב". לדבריו התפרצה רכזת המטבח: "גם שמן ותפוחי אדמה ללביבות אין".


ובינתיים בת"א נמצא מתיתיהו הגזבר. זה שבועיים שאינו יכול להגיע הביתה. הוא דואג לבנו הקטן ולאשתו שנמצאת בחודשי הריונה האחרונים. הוא יודע כמובן, הרי הוא אחראי על הקניות, שהמצרכים בקיבוץ הולכים ואוזלים.

זכרו, שלא היו אז טלפונים, ואין באפשרותו להתקשר לקיבוץ. מתיתיהו (מתס) ערך את הקניות הנדרשות והכין את כל החבילות במחסני "המשביר". הוא מתרוצץ באי שקט בת"א, מרגיש שהוא חייב לעשות משהו על מנת שהאספקה תגיע לקיבוץ הקטן המנותק, אך אינו יודע מה.
פתאום צץ במוחו רעיון גאוני: להשתמש באוירון. מיד התחיל במסע נמרץ להשיג אוירון, להשיג רשיון להטיסו, להשיג טייס. התהליך לא היה פשוט. רק אוירון אחד אדום וקטן (פרימוס) חנה אז בלוד. לאחר דין ודברים הצליח מתס לקבל את האוירון. כעת היה צריך להשיג רשיון להטיס אותו. לשם כך היה צריך לפנות למושל הבריטי שישב ביפו. מושל זה לא אהד את החלוצים היהודים, אך הימים ימי חג המולד הנוצרי, רוח החג שרתה עליו והוא נתן את הרשיון המיוחל.
זהו פרימוס. עוד לא המציאו את הצבע, אי אפשר לנחש אפילו אם אדמדם או לא.
היעד הבא השגת טייס. מתס מוצא טייס צעיר יהודי אנגלי ומבקש ממנו לבצע את המשימה. הצעיר מתנגד וטוען שבמזג אויר סוער כזה אסור לטוס. מתס לא מתיאש, מפעיל את כל כוח השכנוע שלו על הצעיר, עד שזה מסכים, בתנאי שמתס יטוס איתו.

הטיסה נקבעה ל-2 בצהריים, ערב נר ראשון של חנוכה. מתס חוזר לת"א ולפניו עוד מבצע אחד. להעביר את החבילות, שנשארו במחסני "המשביר", לשדה התעופה בלוד. במחסני "המשביר" פוגש מתס ידיד, גזבר קיבוץ בצפון, שמתכונן כבר ליציאה צפונה לעבר קיבוצו בטנדר עמוס כל טוב.

מתס מספר לחברו את סיפור כפר מנחם, המנותק כבר שבועיים עקב הגשמים.

תוך דקות ספורות נראים השניים עובדים במרץ בהעמסת החבילות של כפר מנחם על הטנדר. תוך כדי הנסיעה לשדה התעופה לוד, כותב מתס מכתב מרגש למשפחתו ולחברי הקיבוץ. הוא מאחל לכולם חג שמח, ומצטער שלא יוכל להשתתף עמם בהדלקת הנרות.

כפר מנחם השעה  2:30 בצהרים. השמש הפציעה בין העננים, קשת מרהיבה נראתה באופק. לפתע נשמע טרטור של אוירון בשמי הקיבוץ, אירוע חריג באותם ימים. החברים והילדים מביטים למעלה ורואים אוירון אדום וקטן החג מעליהם, עושה סיבוב אחד ועוד אחד ובסיבוב השלישי מטיל חבילות, חבילות באזור הרפת. שק קמח אחד נפתח בנפילתו וגג הרפת כוסה לבן. שאר החבילות הגיעו בשלום ובהן: נרות, סביבונים, שמן, תפוחי אדמה, עיתונים וכל שצריך בשביל לארגן את החג. מייד התגייסו החברים לטגן לביבות, להכין לפידים, לקשט את חדר האוכל.
מי שהיה אותו יום בכפר מנחם, יודע נס חנוכה מהו.




סיפור יפה, נכון?
ובקריאה בעיניים בוגרות, עכשיו, צורם לי שהוא כל כך נקי. הקיבוץ לגמרי "עם לבדד ישכון", אין שום התיחסות לשאר הישובים שמסביב. כי הם כפרים ערבים? כי הם לא חוגגים חנוכה? 

הנה זיכרון, הוא זה שמאחורי השיר שבכותרת הפוסט. 
מתי זה היה? סוף כיתה ב'? ג'? ד'? מי היתה המורה - שרק'ה, שרה'לה, אולי בכלל שושק'ה? (מצחיקה האשכנזיות של כל שמות החיבה, לא?)
זיכרון מטושטש, מעורבב בעוד ועוד חגיגות חנוכה עם כתרי נרות, סיום נושא, סיום שנה. נראה לי שלמדנו על הקיבוץ שלנו. כן, הנה, הזיכרון מתבהר:

Kibbutz Kfar Menachem, wo die Grabungsmannschaft wohnteילדי קבוצת "ניצנים" מעלים הצגה לסיום נושא "נקודתנו" מול ההורים, אולי גם סבים. השיר הזה, מהכותרת, היה הליווי המוזיקלי של ההצגה. השנה? אולי 74', נגיד שכן. אנחנו משחקים את תפקידי הסבים שמספרים לילדים מה היה כאן פעם, כשהקמנו את הקיבוץ. את החלק שלי אני זוכרת: אני עומדת, מצביעה בידי לעבר נקודות דמיוניות שונות ואומרת - היינו מוקפים כפרים ערבים, כאן מסמיה, שם אידניבה, ממש קרוב טינה ורחוק יותר גם תל א-סאפי וזכריה. ועם כל שם אני מורה בידי על הכיוון הכללי בו היה הכפר. הרבה זמן לקח לי ללמוד את הבלט הזה, להתאים בין הנקודות באויר לבין השמות, חלקם כאלו שלא נשאר מהם דבר לבד מאויר. אחרים נדבקו לצומת, תל, חלקת שדה. 
הזיכרון הזה, עם התנועה אחורה-קדימה-אחורה הגלומה בו, מנקה את הנוכחות האחרת שהיתה סביב הקיבוץ, אבל גם, לפחות עבורי, מנציח אותה. בדיוק משם אני מכירה את השמות האלו. ועכשיו גם אתם. 
יש עוד שמות, כאלו שהצטרפו לשכונה מאוחר יותר - כפר הרי"ף, גפן, תירוש. ואל-עזי, שהיו שם עוד קודם. והלכו. ושבו אחר כך. (כאן אפשר לקרוא תיאור מפורט וודאי נכון, כי בא מפיו של דוד קרון, איש שידע מה הוא אומר. כשאמר.). 
מה אני רוצה להגיד? לא יודעת. אולי שדברים הם מורכבים. באמת חידוש גדול :)

כשסיפרתי את סיפור האוירון האדום בקהילה לא דיברתי על כל ההרהורים האלו. האנשים נהנו מהסיפור, מהנאיביות, מהחלוציות. אחר כך שאלו שאלות משל עצמם - איך היה לגדול בקיבוץ? (ככה וככה, כמו לגדול בכל מקום); זה נכון שהתינוקות עברו ישר מבית היולדות לבית התינוקות? (בדור שלי - כן); ולינה משותפת? (סיפרתי על ילדים מוכרים ואהובים שברחו בלילה הביתה ועל הורים אוהבים שהחזירו אותם לבית הילדים, לא סיפרתי על העמידה הבוכיה מול השמרטף שתלוי גבוה כל כך כדי להגיד "שומרת, עשיתי פיפי במיטה" ועל אינספור כאבי גרון שלא היו וכן נבראו כדי להשאר לישון בבית של ההורים); מתי ראיתם בכלל את ההורים? (סיפרתי שכשהייתי קטנה ראיתי את ההורים שעתיים וחצי בכל יום, אחר כך אפילו ארבע שעות. וסיפרתי עוד שאני לא בטוחה שאני מבלה עם הילדים שלי ארבע שעות בכל יום, ארבע שעות בלי טלפונים ובלי כביסה ובלי בישולים. מה לא בטוחה, בטוחה שלא). 

ואחר כך הווארד עשה קסמים (הקסם עם העיתון שהוא קורע ובסוף הוא שלם בכל זאת מדהים בכל פעם מחדש), ואכלו לביבות, ובסוף את הקינוח הפשוט והטעים בעולם שהכינה נטשה - שוקולד רימונים. אבל שלה היה יותר יפה ויותר קל מזה שבקישור. ככה מכינים: ממיסים שוקולד מריר (כן, במיקרו, בלי בושה), יוצקים על נייר אפיה בשכבה די דקה, בעודו נוזלי מפזרים עליו גרגרי רימונים (לא המון, פחות מאשר בתמונה שם) וקצת גרגרי מלח גס (ברור שעדיף אטלנטי לח ואפור, אבל "מה שיוצא - אני מרוצה"). לא צריך ג'ינג'ר. ומספיק רימונים רק על השוקולד ולא בתוכו, כדי שישאר חלק ויפה. מכניסים למקרר, כשהכל קר וקשה שוברים לחתיכות לא אחידות. יוצא שוקולד שחור-שחור עם אבני אודם זוהרות. מופלא לגמרי. 

חותמת את הפוסט עם הממתק הזה, כדי שישאר טעם טוב. ואהבה ונשיקות גם, כמו תמיד.
רינת.




28.10.2013

סדר יום

חזרה לשגרה. חזרה לחיים. בפוסט הקודם כתבתי "והם כל כך נחמדים". 

יום עסל - פקקים בזריחה של בוקר
שנה חדשה התחילה.
חגים עם הקהילה המסורתית שלנו. יום כיפור, צמנו לגמרי. גם אלוני צם, עם הפסקת בננה אחת בחמש אחר הצהרים. בסוף הצום ארוחה קהילתית, כל אחד מביא דבר מאכל. היה נעים. הרגשה שיש לנו מקום שם. שאנחנו רצויים. אפילו הצעת חברות קיבלתי מדבורה. סיפרה איך כשהיתה בת 5 שכחו לציין את יום ההולדת שלה בגן. סיפרתי גם אני משהו בתמורה. אמרה שרוצה לשמוע עוד ולספר לי עוד, והזמינה אותי ליום ההולדת שלה והציעה שנהיה חברות קרובות. ומה, איך יכולתי להגיד לה שאני כזאת גרועה ובזמן הזה בקושי מספיקה להיות חברה טובה לחברות הותיקות שלי, ואין לי מקום לחברות חדשה. אמרתי, והרגשתי שזה נשמע תירוץ, והרגשתי לא בסדר, והנחתי לזה. כי לא יכולה לשמור על כולם. 
סדר עדיפויות. סדר יום. 

יום בסל - פקקים בערפל של בוקר
ילד חדש בחיים שלי. ילד שאני עובדת איתו.
ילד גן עם חיוך כובש לב. 
משמאל, מעבר לטיפות הגשם ולמכונית, זורם הסן
מסתכל לי בעיניים, עמוק, מבט מהנשמה ואל תוך הנשמה. ככה אני מרגישה. ואז מצביע על העין הימנית שלי ושואל - מה זה האדום, כאן?, כמו הביט בעין שלי בכלל כאובייקט פיזי. אבל אני יודעת שיש שם עוד, שהעומק והנשמה היו במבט הזה, גם אם המילים הלכו לכיוון אחר. 
כל בוקר אני איתו.
סדר יום. כמו שעון. 

יוצאת מהבית לפני הילדים. הם הולכים לבתי הספר לבד. לבד לבד. גדולים. אני דואגת. ברור. אבל גם לא. מניחה. כי לא יכולה לשמור כל הזמן. 
אוטו, בוקר. קריר. חשוך. נעים לצאת בחשיכה. שירי אומרת: זה כמו נסיעה מיוחדת, למשל לשדה התעופה באמצע הלילה. ובאמת ככה אני מרגישה. ועננים שמוורידים מולי בזמן הנסיעה, שמש ששולחת קרניים ראשונות. מזל שפקקים ואני מספיקה בנחת גם לצלם וגם לשלוח בוואטסאפ :) 

הטבע הזה, ולו במופעיו הצנועים, לא מפסיק לגעת לי בלב. שמש וגשם ועננים ושלכת ורוח. אני לא נשארת אדישה מולם. (טפשי, לא? זה עניין של גיל? לא זוכרת שהתרגשתי ככה מרוח בַּפּנים לפני 20 שנה). 

והנה כבר חונה והולכת לכיוון הגן. אם יש לי מזל והכביש היה ידידותי כלפי, מספיקה עוד קפה קטן בעמידה ליד הבר כאן בפינה. 

עכשיו תשע. זמן גן. בוקר טוב ילדים, בוקר טוב גננות.
גן דתי באמת. לא כמו "בית הספר היהודי המודרני" שלימדתי בו קצת בשנה שעברה (ולא אהבתי כללללללל!!!!). בהתחלה חששתי - מה, חצאית? ואיך אסתדר שם, יהודיה-בלי-כיפה שכמותי? אבל החיוכים הפתוחים של שתי הגננות היפות והנעימות, שמלמדות בכיתה שבה הילדון איתו אני עובדת, המסו את החששות. הנה, גם כאן בני אדם. (בכל פעם מחדש הגילוי הזה, כשרק מסתכלים מקרוב). 
גננת שבעת הארוחה מדברת עם הילדים על המלפפונים שבסלט ומאיפה באו ומה נחוץ להם בשביל לגדול, ומה נחוץ להם-עצמם - לילדים - בשביל לגדול. וטיול לראות את עלי השלכת גם נעשה בשבוע הבא. אם ירצה השם :)
זה לא גן של קיבוץ, חצר גרוטאות בטח שאין שם, אבל לטעמי מקום טוב לגדול בו. 

סוף זמן גן. להזדרז הביתה. עוד מלמדת היום. 
אני אוהבת מאד ללמד עברית. מרגישה סוכנת תרבות, ולפעמים סוכנת תרבות-נגד. שניהם כייף. גם ללמד אני אוהב שוקולד וגם ללמד גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. לקרוא את סביון ליברכט בעברית קלה ואת הפרגמנטים של אדמיאל קוסמן. הכל בכל מכל כל. עם קבוצת המתקדמים באולפן קראנו מודעת פרסומת של בנק, למדנו משם אוצר מילים רלוונטי - חשבון עובר ושב, הלוואה, משכנתא, ריבית, תנאים נוחים וכל מיני כאלו. אחר כך משימה: אחד יהיה פקיד בנק, שני יהיה לקוח שבא לפתוח חשבון, ותשתדלו להשתמש במילים שלמדנו. וראו זה פלא, רק התחילו לדבר עברית, וכבר הפך הפקיד את עורו הידידותי ונהיה גועלי במיוחד - לא עכשיו, אני בטלפון, מה אתה רוצה ממני, זה לא אני, זה משה וכן הלאה. והלקוחות גם הם לא היו סימפטיים - תעשה לנו פרוטקציה, תיתן הנחה או שנלך לבנק אחר. 
מה, מאיפה זה הגיע פתאום? זאת העברית שדוחפת אותם לפינות לא נעימות כאלו? או איזה מין ישראליות שקופצת עליהם עם הסיטואציה? ממש הרגשתי קוצים שצומחים בתוך השיעור. אחר כך הסביר אחד שהציג מתוך החוויה האישית שעבר כשניסה לפתוח חשבון בנק בישראל. אוף. העיקר המציאו מילה חדשה - "שירותיות" :) כנראה שהיא לא נועדה למי שמדבר עברית פחות ממושלמת, ועוד במבטא צרפתי.. 


וקניות-נקיונות-בישולים. וילדים. ילדים! 


שירי עושה מסיבה, פעם ראשונה!



לא נשאר לי מקום. לא נשאר לי מקום. 
לפעמים כן. אבל לא הרבה. כששואלים אותי מה שלומי אני צריכה לעצור ולחשוב - ואללה, מה שלומי באמת? נשבעת לך שאני לא יודעת, מזמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. טוב, לא משנה, יש מלא מה לעשות עכשיו. אחר כך אראה מה שלומי. אולי. או שעדיף כבר לקרוא כמה עמודים בספר הזה על צפון קוריאה שמונח לי ליד המיטה. או לשלוח תמונה נחמדה של שקיעה, או זריחה, או ציור מתערוכה, שכבר תגיד במקומי מה שלומי. לא ככה?




נשיקות, בשפע, תמיד תמיד, 
ממני. 




21.5.2013

at last I'm free


מיד אפשר להבין שמדובר בפוסט חשוב, בעליית מדרגה. כי פעם ראשונה שהשיר בכותרת הפוסט לא בעברית. הרשיתי לעצמי לשבור את הכללים. הקול של רוברט ואייט מהדהד לי בראש כבר שבועות. והדברים שאני עומדת לכתוב עליהם מתבשלים בי כבר חודשים. הגיע הזמן לטעום.

ומכאן, במעבר חד (אבל ברור הרי שזה קשור), לנושא אחר:

הרהורים על זוגיות. 
וערעורים.

לא הולכת לפרוש כאן מסה רעיונית מורכבת. גדול עלי עכשיו. רק על עצמי לספר ידעתי, אמרתי מההתחלה. 

היו תקופות, עיתים, רגעים, שבהם החיים נראו לי אפשריים רק בזוג. שבהם כמעט אי אפשר היה לדמיין אחרת. ואילו בזמנים אחרים, הזוגיות נדמית שריד מהעבר. או לפחות הזוגיות המונוגמית. מתי הזמנים האחרים האלו? טוב שאתם שואלים. הנה, בדיוק עכ-שיו. 
כי שנים, שנים, שנים, חיים ביחד. כמו צמחים מכוונים לאור, וזה מגיע תמיד מאותו כיוון. גדלים לשם, אל האור. וחלקים אחרים בי, חלקים יפים וטובים לא פחות מאלו שפורחים בזוגיות, רדומים בחשכה המתמשכת. והשינה שלהם לא בחינם. יש מחיר שאני משלמת על השכחתם. מחיר בלב, מחיר בגוף. 
והנה זמן שבו אפשר אחרת. כי היום-יום משתנה, כי הילדים גדולים יותר והצרכים אחרים. והאור הזה, שבא תמיד מאותו כיוון, שצריכה בכל כוחי להגן עליו מפני כל רוח קלה, לא מספיק. בפנים מהפכה! החלקים החשוכים מתעוררים! רוצים לשחק! לשמוח-לבלות-להנות! מי אמר שלא באנו להנות? שיסבול הוא! די שתקנו! 
אבל בתוך הזוגיות אין להם מקום. הרי משום כך נחשך עולמם. 
והנה מהעולם קרן אור שנוגעת שם. ועוד אחת. שִמחה נולדת. הזמנה למשחק. אבל לא, זה מסוכן, זה עלול להכאיב. נכון. אבל החושך גם הוא מסוכן ומכאיב. נחנקת פה מהאבק. מכניסה בוהן, קצה כף רגל, למים. תענוג, שמחה, שחרור. אחר כך את כל הרגל, ואת כל הגוף, הגוף שכבר שנים מתגעגע. והכל נכון. הכל נכון. 
כמו שקראו לישיבה שאורי זוהר הלך אליה כשחזר בתשובה - אור שמח
ומה אני אגיד. השמחה הזאת אינה זוגית. היא פרטית שלי.
ומאז, ומאז..
בחלום שלי זה יכול היה לעבוד מעולה. משפחה, ובמקביל כל אחד בשמחות שלו. קשה לי לראות מה מסובך לקבל כאן. אבל טוב, אצל אחרים דברים עובדים אחרת. עכשיו לוקחת את המושכות, מארגנת את הטוב שלי. דיו!

לא קל לפרק בית.
חבילה הדוקה,
הדברים שבפנים שלחו ציצים וקנוקנות ונאחזו זה בזה
התערבו זה בזה
מסובך מאד להפריד. הרבה מתח וכעס ותסכול.
ואולי זה מין מעשה שלא יכול להעשות בשלוות הנפש, בדעה שקולה. יש צעדים כאלו.
כמו לידה - אי אפשר ללדת תינוק שלא בכאב גדול.
ותקווה בלב שמעבר להררי הכאב, הבהלה, הדאגה לעתיד, יגיעו ימים מוארים, גבעות מדושאות ושמש נעימה. כמו המקום הזה שהטלטאביז גרו בו. אפילו ארנבים היו שם.
(אתם יודעים שיש ארנבים בפריז, כאלו שמשוטטים חופשי, ממש כמו בטלטאביז? אפילו מהבולבאר פריפריק, הכביש המהיר הטבעתי שמקיף את העיר, אפשר לראות אותם. ליד פורט מאיו. הילדים נוהגים למנות את הארנבים שרואים כשנוסעים שם. תמיד מגיעים למספרים מופרעים - 39, 52. נראה לי שהתחרות ביניהם מחדדת את עיניהם :) )
(מותר לי להוסיף הערות לא רלוונטיות כאלו. כי הפוסט הזה מסובך לכתיבה וצריכה הפסקות מנוחה).

------------------------------

כמעט שנה עברה מאז שכתבתי את המילים האלו שכאן למעלה. שנה לגמרי לא פשוטה.
והנה עכשיו, סוף סוף, הרבה יותר טוב.
נמצאו לנו קצות החוטים בעזרתם אפשר להתחיל לפרום, או שהבשיל הפרי ונפתח בקלות, או איזה מטאפורה שלא תהיה, החשוב הוא שאנחנו כבר לא חיים ארבעתנו תחת אותה קורת גג.
ומאז הקלה, רגיעה, מרווח נשימה, שמחה ? כן. בדיוק.
חזרה לחיים, והם כל כך כל כך נחמדים :)

מוסיפה קצת תמונות. ערב שקופיות, אבל בקטן, לתת טעם של השנה החולפת.  
הסבר: כשעומדים עם העכבר על התמונה בלי להקליק מופיעות כמה מילים שמספרות מה בצילום, אם מקליקים נפתח האלבום המלא ובו אפשר לראות הכל בגדול. אפילו סרטון אחד של אלוני קוסם תוכלו לראות!
 


נעים לחזור הביתה. נעים לפגוש אתכם כאן. תודה שחיכיתם בסבלנות כל הזמן הזה! 
נשיקות ואהבה לכולכן ולכולכם.
ממני.