סדר יום

חזרה לשגרה. חזרה לחיים. בפוסט הקודם כתבתי "והם כל כך נחמדים". 

יום עסל - פקקים בזריחה של בוקר

שנה חדשה התחילה.
חגים עם הקהילה המסורתית שלנו. יום כיפור, צמנו לגמרי. גם אלוני צם, עם הפסקת בננה אחת בחמש אחר הצהרים. בסוף הצום ארוחה קהילתית, כל אחד מביא דבר מאכל. היה נעים. הרגשה שיש לנו מקום שם. שאנחנו רצויים. אפילו הצעת חברות קיבלתי מדבורה. סיפרה איך כשהיתה בת 5 שכחו לציין את יום ההולדת שלה בגן. סיפרתי גם אני משהו בתמורה. אמרה שרוצה לשמוע עוד ולספר לי עוד, והזמינה אותי ליום ההולדת שלה והציעה שנהיה חברות קרובות. ומה, איך יכולתי להגיד לה שאני כזאת גרועה ובזמן הזה בקושי מספיקה להיות חברה טובה לחברות הותיקות שלי, ואין לי מקום לחברות חדשה. אמרתי, והרגשתי שזה נשמע תירוץ, והרגשתי לא בסדר, והנחתי לזה. כי לא יכולה לשמור על כולם. 
סדר עדיפויות. סדר יום. 

יום בסל - פקקים בערפל של בוקר

ילד חדש בחיים שלי. ילד שאני עובדת איתו.

ילד גן עם חיוך כובש לב. 

משמאל, מעבר לטיפות הגשם ולמכונית, זורם הסן

מסתכל לי בעיניים, עמוק, מבט מהנשמה ואל תוך הנשמה. ככה אני מרגישה. ואז מצביע על העין הימנית שלי ושואל - מה זה האדום, כאן?, כמו הביט בעין שלי בכלל כאובייקט פיזי. אבל אני יודעת שיש שם עוד, שהעומק והנשמה היו במבט הזה, גם אם המילים הלכו לכיוון אחר. 
כל בוקר אני איתו.
סדר יום. כמו שעון. 

יוצאת מהבית לפני הילדים. הם הולכים לבתי הספר לבד. לבד לבד. גדולים. אני דואגת. ברור. אבל גם לא. מניחה. כי לא יכולה לשמור כל הזמן. 
אוטו, בוקר. קריר. חשוך. נעים לצאת בחשיכה. שירי אומרת: זה כמו נסיעה מיוחדת, למשל לשדה התעופה באמצע הלילה. ובאמת ככה אני מרגישה. ועננים שמוורידים מולי בזמן הנסיעה, שמש ששולחת קרניים ראשונות. מזל שפקקים ואני מספיקה בנחת גם לצלם וגם לשלוח בוואטסאפ :) 

הטבע הזה, ולו במופעיו הצנועים, לא מפסיק לגעת לי בלב. שמש וגשם ועננים ושלכת ורוח. אני לא נשארת אדישה מולם. (טפשי, לא? זה עניין של גיל? לא זוכרת שהתרגשתי ככה מרוח בַּפּנים לפני 20 שנה). 

והנה כבר חונה והולכת לכיוון הגן. אם יש לי מזל והכביש היה ידידותי כלפי, מספיקה עוד קפה קטן בעמידה ליד הבר כאן בפינה. 

עכשיו תשע. זמן גן. בוקר טוב ילדים, בוקר טוב גננות.
גן דתי באמת. לא כמו "בית הספר היהודי המודרני" שלימדתי בו קצת בשנה שעברה (ולא אהבתי כללללללל!!!!). בהתחלה חששתי - מה, חצאית? ואיך אסתדר שם, יהודיה-בלי-כיפה שכמותי? אבל החיוכים הפתוחים של שתי הגננות היפות והנעימות, שמלמדות בכיתה שבה הילדון איתו אני עובדת, המסו את החששות. הנה, גם כאן בני אדם. (בכל פעם מחדש הגילוי הזה, כשרק מסתכלים מקרוב). 
גננת שבעת הארוחה מדברת עם הילדים על המלפפונים שבסלט ומאיפה באו ומה נחוץ להם בשביל לגדול, ומה נחוץ להם-עצמם - לילדים - בשביל לגדול. וטיול לראות את עלי השלכת גם נעשה בשבוע הבא. אם ירצה השם :)
זה לא גן של קיבוץ, חצר גרוטאות בטח שאין שם, אבל לטעמי מקום טוב לגדול בו. 

סוף זמן גן. להזדרז הביתה. עוד מלמדת היום. 
אני אוהבת מאד ללמד עברית. מרגישה סוכנת תרבות, ולפעמים סוכנת תרבות-נגד. שניהם כייף. גם ללמד אני אוהב שוקולד וגם ללמד גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. לקרוא את סביון ליברכט בעברית קלה ואת הפרגמנטים של אדמיאל קוסמן. הכל בכל מכל כל. עם קבוצת המתקדמים באולפן קראנו מודעת פרסומת של בנק, למדנו משם אוצר מילים רלוונטי - חשבון עובר ושב, הלוואה, משכנתא, ריבית, תנאים נוחים וכל מיני כאלו. אחר כך משימה: אחד יהיה פקיד בנק, שני יהיה לקוח שבא לפתוח חשבון, ותשתדלו להשתמש במילים שלמדנו. וראו זה פלא, רק התחילו לדבר עברית, וכבר הפך הפקיד את עורו הידידותי ונהיה גועלי במיוחד - לא עכשיו, אני בטלפון, מה אתה רוצה ממני, זה לא אני, זה משה וכן הלאה. והלקוחות גם הם לא היו סימפטיים - תעשה לנו פרוטקציה, תיתן הנחה או שנלך לבנק אחר. 
מה, מאיפה זה הגיע פתאום? זאת העברית שדוחפת אותם לפינות לא נעימות כאלו? או איזה מין ישראליות שקופצת עליהם עם הסיטואציה? ממש הרגשתי קוצים שצומחים בתוך השיעור. אחר כך הסביר אחד שהציג מתוך החוויה האישית שעבר כשניסה לפתוח חשבון בנק בישראל. אוף. העיקר המציאו מילה חדשה - "שירותיות" :) כנראה שהיא לא נועדה למי שמדבר עברית פחות ממושלמת, ועוד במבטא צרפתי.. 

וקניות-נקיונות-בישולים. וילדים. ילדים! 

שירי עושה מסיבה, פעם ראשונה!

סדר יום, כמו שעון. 

לא נשאר לי מקום. לא נשאר לי מקום. 
לפעמים כן. אבל לא הרבה. כששואלים אותי מה שלומי אני צריכה לעצור ולחשוב - ואללה, מה שלומי באמת? נשבעת לך שאני לא יודעת, מזמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. טוב, לא משנה, יש מלא מה לעשות עכשיו. אחר כך אראה מה שלומי. אולי. או שעדיף כבר לקרוא כמה עמודים בספר הזה על צפון קוריאה שמונח לי ליד המיטה. או לשלוח תמונה נחמדה של שקיעה, או זריחה, או ציור מתערוכה, שכבר תגיד במקומי מה שלומי. לא ככה?

נשיקות, בשפע, תמיד תמיד, 
ממני.