(פוסט בהמשכים.. רציתי לכתוב אחד חדש ואז מצאתי את זה שהתחלתי בקיץ האחרון, אז ממשיכה ממנו. כי מוצא חן בעיני דווקא).
רגל פה, רגל שם, כן. אבל לא במובן הפוליטי, השמעון-פרס׳י-של-פעם, אחרת לגמרי.
רגל פה, רגל שם, כן. אבל לא במובן הפוליטי, השמעון-פרס׳י-של-פעם, אחרת לגמרי.
על ישראל-צרפת אני מדברת. על המקום שלי בשתיהן, בין שתיהן.
לפני כמה ימים חזרנו מחופשת קיץ ישראלית. זאת אומרת, לא בדיוק חופשה. ובדיוק זה העניין.
כי איך אפשר לקרוא חופשה לשלושה ומשהו שבועות אינטנסיביים שבהם שלושה ימי הולדת משפחתיים ועוד אחד חברי, ביקור חולה יקר ולמרבה הכאב גם לוויה וניחום אבלים בהמשך, יותר אנרגיה פוליטית ממה שאני חיה בצרפת בשנה שלמה, למרות שגם פה דברים סוערים מדי פעם, חדשות מחרידות, הפגנה אחת בהשתתפות משפחתית (כולל פגישה מקרית עם חברה מפעם). איך אפשר לקרוא לזה חופשה? חופשה זה פרק זמן שמחוץ לזמן, של ״לנקות את הראש״, לא של מספר שבועות בסביבה הכי מוכרת, זאת שבה מתרחשים עדיין רבים מהחלומות שלי, בין משפחה וחברים, קפסולה מרוכזת, תמצית לא מהולה, לעיתים מרוכזת עד זרא, של המקום ממנו אני באה.
הליכות בוקר בשדות של הקיבוץ, הליכות שמהדהדות את כל החוויות של העבודה בכותנה, בפיקוח מזיקים, לפני.. לפני.. שלושים שנה? קצת יותר אפילו. מעט כותנה שם עכשיו. מין חזרה למקורות עם חיטה, רימונים, גפנים וגם תירס, אבטיחים, סברס אפילו.
טיפול קוסמטי אצל סיגל - מגיל שנתיים היינו ביחד בפעוטון, גן, ביתספר, שדות. או ללכת להסתפר אצל אבנת, שאפילו השם שלה מקפל בתוכו פיסת היסטוריה מקומית.
ככה לא נראית חופשה :-)
וככה גם לא נראה ״ניכר״ - לקרוא ״הארץ״ כל בוקר באינטרנט, לדבר בטלפון שיחות טרנס-ים-תיכוניות של שעות, לראות תמונות משפחתיות ברגע שצולמו, לדעת מה אמר הרופא או מה מזג האויר בחיפה ואם יש מדוזות בים אונליין.
פעם חשבתי שיש בזה משהו לא בסדר, שאם רגשית חלק לא מבוטל מהחיים שלי בישראל, אז השהיה שלי כאן - לא, לא שהיה, זאת מילה ארעית מדי .. - אז החיים שלי בצרפת לא אותנטיים, הבחירה שלי להיות כאן לא מוצדקת. ואני אפילו לא יכולה להגיד שבגלל בן זוג אני כאן :-) (אמנם זה בהחלט חלק ממה שעושה את החיים כאן נעימים מאד מאד בזמן הזה, אבל זאת לא הצדקה רטרואקטיבית..). ובכל זאת הנה אני כאן, וככה טוב לי, אז משהו בפרדיגמה לא מסודר טוב!
--- שניה, הפסקה, צריכה להוסיף את המאש לתבשיל (מונבט המאש! השקעתי!) ---
ואולי באמת השתנה העולם, והזהות המקומית יכולה להיות יותר מורכבת מאשר התשובה לשאלה איפה פקחת עיניים ברוב הבקרים בשנה האחרונה. ובטח תמיד היתה, בעצם - כי מה, דור אחד אחורה, שני דורות אחורה, אנשים חיו את כל חייהם במקום בו למדו ללכת ולדבר? איפה, לא אצלנו..
אבל במקומות אחרים כן. באמת. אהובי החדש (ג׳ק, תכירו :-) ) בא ממשפחה ברטונית (=מאזור ברטאן שבמערב צרפת) הכי שורשית, קתולים כמו האפיפיור בערך. לאמא שלו 10 אחים ואחיות ומצד אביו אולי 14, וכל המוני הדודים האלה חיים כולם ברדיוס של 100 ק״מ מהמקום בו נולדו. וכך גם חלק לא מבוטל מעשרות ילדיהם. ולרבים מהם שמות שמצהירים בקול: היי, שלום, נעים מאד, אנחנו לא צרפתים, אנחנו ברטונים (כי באמת, קוריגן ואלוואן נשמעים לכם כמו פרנסואה, פול ומארי? :-) ). הם מאמינים שסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול ומרלין הקוסם וכל אלה בכלל לא היו בבריטניה הגדולה אלא בזאת הקטנה, שלהם, ביער הסמוך, וגם רובין הוד, אם כבר :-) ועוד, ועוד, למשל: אחד מהדודים שלו היה דמות חשובה בתנועת האנטי-צמיחה שאמרה, בדיוק כמו ליפא העגלון, שצריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה. הנה, אפשר לראות כאן (הוידאו ממש שווה צפיה למי שדובר צרפתית) איך הוא מתגאה בכך שהתחיל את העדר שלו עם 15 פרות והנה, עכשיו, חמישים שנה מאוחר יותר, יש לו עדיין 15 פרות. מה שהכי מזכיר לי את הדיונים בין אבא שלי ואביהו בימי שלישי אחר הצהרים בבית של סבתא, לפני הגלידה (בקופסאות קרטון מאורכות, שאנחנו היינו טורחים לחפור בתוכן אבל אביהו, פרקטי שכמוהו, היה פשוט מנסר בסכין קרטון וגלידה למנות ומקלף את הקרטון אחר כך). אני זוכרת איך הגיעו ביחד למסקנה שגם אם הלול היום (=אז..) יותר אוטומטי ומצריך פחות כח אדם, עדיין לא יהיה כל נס - פחות עבודה, משמע שיפרנס פחות אנשים. ומשהו במוחלטות ובנקיון של ההצהרה הזאת נשמע לי אז כמו אמת שאין עליה עוררין. ועדיין (בזהירות אני אומרת, אם מישהו רוצה להתווכח איתי, מראש אני מוותרת..).
ואף אחד משניהם לא דיבר אז על האכזריות שבלולי הסוללה.. העיניים עוד לא נפקחו לראות זאת.
כמו עוד עוולות שהיו מחוץ לשדה הראיה אז.
ערבבתי כאן כמה חוטי מחשבה, אבל מנסה לחזור למה שהתחלתי ממנו (לא פשוט להתרכז עם הריח המעולה של התבשיל שאומר "אני מוכן, יאללה, בואו לאכול!" :-) ). רוצה להגיד שהיריעה רחבה, שהבחירה חופשית (נו, במגבלות, ברור), ושהמקום בו אנו חיים הוא כנראה קומבינציה כזאת של פה ושם ועוד שם, של עבר והווה ועתיד, של שירים מכאן ומשם, ושזה לגיטימי לגמרי לחשוב בעברית, לדבר בצרפתית ולשמוע אודיובוקס באנגלית. ויש משהו נעים וטוב בתחושה שהעולם הזה, שמתקיים בעיקר בראש שלי, הוא פרטי. אף אחד מהאנשים שבסביבה לא חי בדיוק כזאת קומבינציה. ומצד שני, נעים לפתוח חלון או דלת ולהזמין אחרים פנימה!
לפני כמה שבועות אחד התלמידים שלי, ברונו הנהדר, סיפר משהו על מסעדות פועלים אמיתיות שהיו בארץ פעם. מסעדות תנובה, הוא אמר, שהיו נפתחות בחמש בבוקר ועובדות עד שמונה, והגישו בהן ארוחות בוקר לפועלים. ואחר כך, מתישהו בשנות השמונים, הוא המשיך, ניסו מחדש לפתוח מסעדות תנובה. ואז, בום, נפתח לי הזיכרון ו-כן, כן, תנובהל'ה בדיזנגוף סנטר! ברור! בלינצ'ס גבינה! התחלנו הוא ואני להעלות זכרונות ביחד, כאילו מאותו מסטינג אכלנו, אפילו שהוא צרפתי ומבוגר ממני בהרבה ובכלל בחיים לא אכלנו - לא הוא, לא אני - משום מסטינג. רק קפה ומיץ תפוזים בקפיטריה של האוניברסיטה אנחנו שותים יחד כל יום חמישי בבוקר. הנה, חלון, דלת, אורח בא לביקור. נעים מאד! :-)
זהו להיום. במתינות, ובלי תמונות. אבל עם נשיקות בסוף. ואהבה תמיד.
רינת.
ככה לא נראית חופשה :-)
וככה גם לא נראה ״ניכר״ - לקרוא ״הארץ״ כל בוקר באינטרנט, לדבר בטלפון שיחות טרנס-ים-תיכוניות של שעות, לראות תמונות משפחתיות ברגע שצולמו, לדעת מה אמר הרופא או מה מזג האויר בחיפה ואם יש מדוזות בים אונליין.
פעם חשבתי שיש בזה משהו לא בסדר, שאם רגשית חלק לא מבוטל מהחיים שלי בישראל, אז השהיה שלי כאן - לא, לא שהיה, זאת מילה ארעית מדי .. - אז החיים שלי בצרפת לא אותנטיים, הבחירה שלי להיות כאן לא מוצדקת. ואני אפילו לא יכולה להגיד שבגלל בן זוג אני כאן :-) (אמנם זה בהחלט חלק ממה שעושה את החיים כאן נעימים מאד מאד בזמן הזה, אבל זאת לא הצדקה רטרואקטיבית..). ובכל זאת הנה אני כאן, וככה טוב לי, אז משהו בפרדיגמה לא מסודר טוב!
--- שניה, הפסקה, צריכה להוסיף את המאש לתבשיל (מונבט המאש! השקעתי!) ---
ואולי באמת השתנה העולם, והזהות המקומית יכולה להיות יותר מורכבת מאשר התשובה לשאלה איפה פקחת עיניים ברוב הבקרים בשנה האחרונה. ובטח תמיד היתה, בעצם - כי מה, דור אחד אחורה, שני דורות אחורה, אנשים חיו את כל חייהם במקום בו למדו ללכת ולדבר? איפה, לא אצלנו..
אבל במקומות אחרים כן. באמת. אהובי החדש (ג׳ק, תכירו :-) ) בא ממשפחה ברטונית (=מאזור ברטאן שבמערב צרפת) הכי שורשית, קתולים כמו האפיפיור בערך. לאמא שלו 10 אחים ואחיות ומצד אביו אולי 14, וכל המוני הדודים האלה חיים כולם ברדיוס של 100 ק״מ מהמקום בו נולדו. וכך גם חלק לא מבוטל מעשרות ילדיהם. ולרבים מהם שמות שמצהירים בקול: היי, שלום, נעים מאד, אנחנו לא צרפתים, אנחנו ברטונים (כי באמת, קוריגן ואלוואן נשמעים לכם כמו פרנסואה, פול ומארי? :-) ). הם מאמינים שסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול ומרלין הקוסם וכל אלה בכלל לא היו בבריטניה הגדולה אלא בזאת הקטנה, שלהם, ביער הסמוך, וגם רובין הוד, אם כבר :-) ועוד, ועוד, למשל: אחד מהדודים שלו היה דמות חשובה בתנועת האנטי-צמיחה שאמרה, בדיוק כמו ליפא העגלון, שצריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה. הנה, אפשר לראות כאן (הוידאו ממש שווה צפיה למי שדובר צרפתית) איך הוא מתגאה בכך שהתחיל את העדר שלו עם 15 פרות והנה, עכשיו, חמישים שנה מאוחר יותר, יש לו עדיין 15 פרות. מה שהכי מזכיר לי את הדיונים בין אבא שלי ואביהו בימי שלישי אחר הצהרים בבית של סבתא, לפני הגלידה (בקופסאות קרטון מאורכות, שאנחנו היינו טורחים לחפור בתוכן אבל אביהו, פרקטי שכמוהו, היה פשוט מנסר בסכין קרטון וגלידה למנות ומקלף את הקרטון אחר כך). אני זוכרת איך הגיעו ביחד למסקנה שגם אם הלול היום (=אז..) יותר אוטומטי ומצריך פחות כח אדם, עדיין לא יהיה כל נס - פחות עבודה, משמע שיפרנס פחות אנשים. ומשהו במוחלטות ובנקיון של ההצהרה הזאת נשמע לי אז כמו אמת שאין עליה עוררין. ועדיין (בזהירות אני אומרת, אם מישהו רוצה להתווכח איתי, מראש אני מוותרת..).
ואף אחד משניהם לא דיבר אז על האכזריות שבלולי הסוללה.. העיניים עוד לא נפקחו לראות זאת.
כמו עוד עוולות שהיו מחוץ לשדה הראיה אז.
ערבבתי כאן כמה חוטי מחשבה, אבל מנסה לחזור למה שהתחלתי ממנו (לא פשוט להתרכז עם הריח המעולה של התבשיל שאומר "אני מוכן, יאללה, בואו לאכול!" :-) ). רוצה להגיד שהיריעה רחבה, שהבחירה חופשית (נו, במגבלות, ברור), ושהמקום בו אנו חיים הוא כנראה קומבינציה כזאת של פה ושם ועוד שם, של עבר והווה ועתיד, של שירים מכאן ומשם, ושזה לגיטימי לגמרי לחשוב בעברית, לדבר בצרפתית ולשמוע אודיובוקס באנגלית. ויש משהו נעים וטוב בתחושה שהעולם הזה, שמתקיים בעיקר בראש שלי, הוא פרטי. אף אחד מהאנשים שבסביבה לא חי בדיוק כזאת קומבינציה. ומצד שני, נעים לפתוח חלון או דלת ולהזמין אחרים פנימה!
לפני כמה שבועות אחד התלמידים שלי, ברונו הנהדר, סיפר משהו על מסעדות פועלים אמיתיות שהיו בארץ פעם. מסעדות תנובה, הוא אמר, שהיו נפתחות בחמש בבוקר ועובדות עד שמונה, והגישו בהן ארוחות בוקר לפועלים. ואחר כך, מתישהו בשנות השמונים, הוא המשיך, ניסו מחדש לפתוח מסעדות תנובה. ואז, בום, נפתח לי הזיכרון ו-כן, כן, תנובהל'ה בדיזנגוף סנטר! ברור! בלינצ'ס גבינה! התחלנו הוא ואני להעלות זכרונות ביחד, כאילו מאותו מסטינג אכלנו, אפילו שהוא צרפתי ומבוגר ממני בהרבה ובכלל בחיים לא אכלנו - לא הוא, לא אני - משום מסטינג. רק קפה ומיץ תפוזים בקפיטריה של האוניברסיטה אנחנו שותים יחד כל יום חמישי בבוקר. הנה, חלון, דלת, אורח בא לביקור. נעים מאד! :-)
זהו להיום. במתינות, ובלי תמונות. אבל עם נשיקות בסוף. ואהבה תמיד.
רינת.
