כי סערת עלי

לנצח אנגנך. (אח, ברי, ברי). 

בני הבית בשלהם, אני יושבת במיטה, עם עצמי, עם הלפטופ ואיתכם. 
איזה זמן שלא כתבתי. ככה יצא. אבל עכשיו אני כאן, ולא מסתכלת אחורה. 
don't look back. 

רודולף נורייב באפור

היום הלכנו לראות מיצג (עוד משתמשים במילה הזאת? נשמעת כל כך שנות-השמונים'ית. בצרפתית אומרים 'פרפורמנס', אולי גם בעברית?) של איש נחמד שעושה גרפיטי מעניין. היתה תערוכה שלו במוזיאון קטן מקומי, והוא המשיך את בניית התערוכה ועשה מול עינינו גרפיטי שווה על הקיר שלצד המדרגות ועבודות נוספות בחוץ. בכל אופן, בעבודה שעשה על קיר המדרגות צייר את רודולף נורייב רוקד (בכל העבודות שלו דמויות מוכרות - הוא אמר לדב שכשהיה קטן האנשים האלה היו פוסטרים על הקירות שלו, והגרפיטי היא דרך נהדרת ולגיטימית להחזיר אותם לשם), ולצידו שרטט כתובת קטנה: don't look back. 

על האפור מרסס שחור, ולסיום מוסיף
חתימה בצורת חץ אדום.
ג'ף ארוסול - גרפיטיסט.

למה? איך זה קשור לנורייב? יש סרט על בוב דילן שנקרא ככה. אבל בטח לא שייך. האסוציאציות שלי הולכות רחוק: אורפאוס שיוצא מהשאול ונאסר עליו להסתכל לאחור, לראות אם אאורידיקה הולכת אחריו. או אולי בכלל אשת לוט. איכשהו המילים הפשוטות האלו נראו לי נושאות מטען רב.

לא יודעת למה.

אני, בכל אופן, לא מסתכלת אחורה. לא מתחילה לספר ולהסביר למה לא כתבתי וכאלו. ממשיכה בדרכי. טוב? קבענו?

רוצה לדבר היום על מילים. ועל תרבות. ועל החיבור ביניהם. 

מישהו שעבד פעם עם דב עבר לעבודה אחרת, שם עוסקים בזיהוי ממוחשב של כתב יד. התחילו לעבוד גם על עברית, והוא שאל את דב אם נוכל לעזור לו. לא משהו מסובך - מקבלים דפים שבהם אותיות הא"ב ואחר כך מליון משפטים שצריך להעתיק בעט מיוחד ועל דף מיוחד. בסוף הם מנתחים מה שיוצא.
האנשים בחברה שם לא דוברי עברית, אספו לעצמם כל מיני משפטים מהאינטרנט, סידרו אותם יפה בקבוצות וביקשו שאעתיק. 

בהתחלה העתקתי אותיות, זה קל, אוטומט. אחר כך, במשפטים, יותר מסובך. כל משפט הוא הזמנה לשיחה. 'הרגשתי כאילו יצאתי פה מהאדמה, הוא אומר'. או אחד אחר: 'משך כמה ימים, לא נצפה אלמנט חריג בהתנהגותי'. מעורר שאלות, לא? 

ואלו הקלים.
מה עושים עם משפט כמו: 'הוא פונה לבית החולים איכילוב בעיר במצב קשה'. 

זה רבין, ברור. לא יכול להיות אחרת.
אנשים שלא יודעים כלום ליקטו משפטים, וסתם, הכי באקראי, דורכים ככה על פצע מדמם. (כן, מדמם).
כמעט כמו לתת לקופים לכתוב מלא זמן במלא מכונות כתיבה, ולגלות שאחד מהם כתב, לגמרי במקרה, 'להיות או לא להיות, זאת השאלה'. 

ואחר כך עוד משפט: 'עד שביום כיפור הבן שלי נכווה קשה בידיים'. 

יום כיפור המלחמה? חרא של מלחמה. או סתם באיזה יום כיפור, בין אופניים לקורקינט, נכווה הילד? אלוהים יודע. כך או כך, נכמר הלב. 
ככה הטלטלתי לי ממשפט למשפט, סעורת רוח. פלא שלקח לי שעות, שעות, לגמור את המשימונת הזאת? 
כל משפט בעברית הוא בשבילי חריר הצצה לעולם שלם שמסתתר תחתיו. בצרפתית אין לי, ונראה שלעולם לא יהיה, רקע תרבותי-לשוני מספיק בשביל לראות שיש עולם מאחור, שלא לדבר על לפענח אותו. זה לא בהכרח רע. פחות צפוף, יותר שקוף. 


מצד שני, ככל שהצרפתית הופכת יותר יומיומית, יותר טבעית עבורי, העברית יקרה לי יותר. לא רק השפה, גם התרבות שמגולמת בה.

אם כבר מדברים על גרפיטי: בניין פריזאי מדגמן קיר צבעוני פסיכדלי
ואחד אחר מאחוריו מתחפש לעמוד מתח גבוה

לפעמים לא בטוחה בשפה שלי, שהיא מדוייקת, שהיא מעודכנת. השאלה לגבי 'מיצג' מלמעלה אותנטית, אני באמת לא בטוחה עוד. עד כדי כך שבדקתי כמה תוצאות יש בגוגל למיצג וכמה לפרפורמנס, וההבדל לא עצום.  
לעיתים קרובות נזכרת במשפט של מאיה ערד מאיזה מאמר או ספר, שם אמרה שכשהיא אומרת שהתינוקות מתוקות (או איזה שם תואר שהיה שם) משהו לא מצלצל לה נכון, והיא לא יודעת אם בגלל שמדובר במין פינה בעייתית של העברית, או שהשפה כבר אינה מתגלגלת על לשונה כמו פעם, ולכן נשמע לה מוזר. הנה, הנה, מצאתי את המאמר. 'תינוקות נוחות' כתוב שם. ובכלל, הרבה ממה שאני רוצה להגיד כאן, היא אומרת שם. יפה ומדויק בהרבה. טוב, נו. אז מה. אני לא מוותרת. 


הילדים כאן לומדים בבית הספר לדקלם שירה. חלק מתכנית הלימודים. לאחרונה מדברים על זה בארץ - חושבים להכניס חובת לימוד בעל פה של שירים לבחינת הבגרות. ודיונים, ועניינים. כאן, בכל מקרה, זאת בכלל לא שאלה. מכיתה א' לומדים בערך שיר אחד בחודש. אלוני יכול לדקלם עכשיו, על המקום, את כל השירים שלמד בשנה שעברה ובשנה הנוכחית. שירי יכולה לדקלם משלים שלמים של לה פונטן. ואצל שניהם אהבה גדולה למשימת השינון. 
נהדר, אני אומרת לעצמי, שירה זאת תרבות. כל שיר כזה מוסיף עוד נדבך של עושר למה שיש בראש. אחר כך אפשר לצטט, אפשר לעשות פרפראזה, אפשר לעשות רושם. 

'מגדל בבל' - עבודה של ג'ף ארוסול מתערוכת הגרפיטי
שראינו היום. הוא כן מזהה צורת אות עברית!

אבל רגע, זה בצרפתית הכל! ומה על שלנו? בעברית? 
צער רב נולד בי על כך שלא יודעים לדקלם 'שלום רב שובך ציפורה נחמדת'; על כך שהתרחקו עד מאד מנוף מולדתם, ולא ברור עד כמה הם עשויים בתבניתו; על כך שבקושי צורת אות עברית מזהים. 
ומהצער מחליטה מיד לחזור ולעבוד איתם יותר במרץ על קריאה וכתיבה בעברית, לקרוא להם מפרשת השבוע לעיתים מזומנות, לארגן עירוי של שירה עברית, ואם לא שירה, אז לפחות שירים. 
ומיד אני עצמי חוזרת לשירה, מעלעלת בספרים, מחפשת ביוטיוב את חווה אלברשטיין שרה את 'עוד חוזר הניגון' (הופתעתי לראות שאני זוכרת את המילים, עוד מהשיעורים עם תמי יואב, אחרי שנים רבות כל כך), מנערת אבק מעל שורות שמסתובבות לי בראש (כשאני שומעת 'יורד גשם', מה שקורה כאן לעיתים מזומנות, מתעורר הגשם שיורד על פני רעיו של יהודה עמיחי; כשדב אומר משהו על שיער הזהב של שירי, עולות השורות של רוני סומק על הלחם של חייו, וכן הלאה, וכן הלאה). 
ברור לי שמתוך האהבה והגעגועים האלה שלי, תגדל עברית גם בראשיהם ובליבותיהם של הילדים. אין ספק ש.
נקודה אופטימית: אמנם חלקים גדולים מהתרבות העברית המודרנית רחוקים מהילדים שלנו, אבל הם קרובים הרבה יותר משהיינו דב ואני אי-פעם ליהדות, לתפילה. אלו שורשים שאפשר להתברך בהם, לא ככה?


לסיכום: חידון. לא, לא נושא פרסים. רק כבוד ויקר. 
בטקסט הלא-מאד-ארוך-הפעם מסתתרים שלושה ציטוטים משירים עבריים (שירים במובן פזמונים, לא שירה). אחד ותיק מאד, בואו נגיד שמי שעוד לא חגג יום הולדת 40 - קטנים הסיכויים שיכיר. שני האחרים גם הם אינם עולי-ימים, בני עשרים וקצת. מאותה שנה שניהם. הכותרת 'שלח לי שקט בקופסא' שקיבל הקישור החדש (והנהדר!) מימין לא נחשבת, כי לא שייכת לפוסט הזה. גם לא ה'הכל יהיה סבבה' שבכיתוב של התמונה שכאן מתחת, כי הוספתי אותו רק אחרי החידה :) 
אם קשה, אתן רמזים. או שתשאלו את איילת.

כתובת צרפתית אופטימית על גשר מעל קנאל סן מרטן (אם תלחצו
על התמונה, תוכלו לראות בגדול יותר). בתרגום חופשי
כתוב שם: הכל יהיה סבבה

זהו להיום, חברים. 
פוסט פחות רגשני מהאחרונים. קצת מנוחה ללב :)
נשיקות ואהבה,
רינת.