מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

כותרת אופטימית, אה? טוב, לא ממש. היום פוסט די דכאוני. אם לא מתאים לך, אפשר לדלג. מותר. בכל מקרה, הסוף יהיה טוב. כי אם לא - מה?

בקהילה היהודית שהצטרפנו אליה יש צרפתים ואמריקאים. כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה. גם נשים יש בקהילה - חכמות, נבונות ויודעות לא פחות (=יותר). וכיוון שהן נשים, וכיוון שחלקן הגיע מאמריקע, ייסדו 'בוק-קלאב'. ואני, הרי קריאה היא הספורט החביב עלי. ברור שמיד הצטרפתי.

בגלל שקהילה יהודית, הבוק-קלאב מתמקד בספרים וסופרים עם קשר ליהדות ו/או לישראל. נחמד ונעים שם. פעם אחת קראנו ספר שמתרחש רובו ככולו באתיופיה, והבחורה שאירחה את הקבוצה באותו יום השקיעה והביאה לנו ארוחה שלמה ממסעדה אתיופית בפריז! אצל מישהי אחרת שתינו שמפניה ואכלנו מקרונים של פייר ארמה, לא פחות (מקרונים במובן עוגיות קצף-שקדים טעימות, לא במובן האיטלקי). אני לא מארחת, המשפחה שלי לא סובלנית לארועים כאלו. מילא, אני אוהבת אותם בכל זאת :)

ולמה אני מספרת לכם על מועדון הקריאה שלנו? 

בשביל להגיע לספר הלפני-אחרון שקראנו. ספר של ניקול קראוס (כן, אחת מחבורת-הסופרים-היהודים-החדשים-באמריקה, שכוללת בעיקר שני זוגות - היא ובעלה ג'ונתן ספרן פויר, ומיקל שיבון השווה וזוגתו אילת ולדמן) שנקרא 'בית גדול'. 

הספר מלווה שולחן כתיבה אימתני שעובר אצל אנשים שונים בתקופות שונות, ומשקף דרך סיפורו של השולחן משהו מהסיפור היהודי-אשכנזי של המאה האחרונה. 

בשיחה שאחרי קריאת הספר (+ יין + עוגת יום הולדת לשירלי) דובר לא מעט על רהיטים, על חפצים. מישהי סיפרה איך אבא שלה הרגיש 'עני' לעומת אימה, והתחיל לאסוף כל מיני פיצ'יפקעס מזרח רחוק'ים חסרי טעם. כל כך הרבה שכבר יש חדר שלם בבית הוריה שמוקדש לאוסף הזה.  

(הערת ביניים: אני מרגישה שזה קצת טפשי לקרוא לנשים בקבוצה בשם 'מישהי', אבל כיוון שלא ביקשתי רשות להשתמש בשמותיהן, ולכתוב אות ראשונה בלבד זה נשמע לי נורא שב"כניקי, בוחרת ככה)

לעומתה, סיפרה מישהי אחרת שעבורה חפצים הם משמעותיים, נושאים היסטוריה, שהיא אוהבת חפצים. בחיים לא קניתי ספה, היא אמרה. הספות שיש לי עכשיו עברו אלי מדורות קודמים, מסבתא וכאלו, ובכלל אני לא קונה רהיטים. יש בזה גם משהו חינוכי, לטעמה. 

ואני הקשבתי וכאבתי. 

כי לא רק שרהיטים של סבים לא היו לי, גם סבים לא היו לי. סבתא אחת כן, שהיתה לה ספה כתומה שקיבלה ממחסן הרהיטים בקיבוץ. 

שאלתי אותה, את נטשה (נו, זה אישי מדי, לא יכולה להשאר עם 'מישהי'), איך בכלל קרה שהגיעו לידיה רהיטים בני דורות. מאיפה בכלל יש לה דורות של משפחה. הסבירה שמין מזל כזה היה להם. 

אמרתי שבעיני זה לא יהודי להיצמד לרהיטים. ולחפצים בכלל. צריך להיות קלים, בלי מטען, שברגע אחד נוכל להתארגן ולצאת לדרך.

עד כדי כך הבהילה אותי ההיצמדות לחפצים שבספר ההוא ובדבריה של נטשה, שבתור קונטרה השתמשתי בטיעון הכי נמוך, איפשהו בין השואה לבין מנוסת בני ישראל ממצרים. לא בשביל להרגיז, רק מתוך יאוש. 
לא מזמן דיברתי עם חבר (היי גידי!) על הסיפור הזה, והוא אמר שמסכים לגמרי, ושחפץ תִקְני ביהדות זה משהו יקר שאפשר לתפור במכפלת של הבגד. ברצינות גמורה. יותר מזה אנחנו לא צריכים. (הדרדרתי, אה? קישרתי לכאן שיר של שלמה ארצי! טוב, לפחות הסתפקתי בטקסט, לא אגרום לכם לשמוע שלמה ארצי.. בשביל זה תצטרכו להתאמץ עוד טיפה). 

מישהו בשם גודווין אמר שכל דיון באינטרנט יגיע בסוף לכך שאחד הצדדים יזכיר את הנאצים, ושם יהיה גם סופו של הדיון. אז אני סתמתי לעצמי את הפה עם האמירה הזאת לנטשה. או לפחות בדיון הקבוצתי כך. כאן רוצה להמשיך עוד קצת. 

יותר ויותר אני מבינה שהקושי שלי עם רהיטים, עם חפצים, הוא לא רציונלי. מדובר בחרדה. החפצים סוגרים עלי, שותים לי את האויר. לא רוצה מתנות (כן, אפשר להזכיר לי את זה ביום ההולדת, אין בעיה), לא רוצה קניות, לא בגדים, לא קישוטים, לא כלים. ספרים כן. לקרוא ולהעביר הלאה. את כל הדברים-דברים-דברים שממלאים את הארונות בבית רוצה לשחרר לעולם, להשתחרר מהם. 

אבל בתוך הסימביוזה והמורכבות של יחסים משפחתיים, מוצאת את עצמי יחידה מאד בתחושה הזאת. שאר בני הבית אוהבים מאד חפצים. אוהבים עד כדי כך שקונים מהם עוד ועוד, שמתקשים להיפרד אפילו מהנקלים שבהם (נייר טיוטה שעשו עליו תרגילים במתמטיקה!), שמייחסים ערך רגשי לקשקושים (אבל את הסוכריות בצורת לב קיבלתי בחתונה של דיאן! זאת מזכרת! כזה דבר לא אוכלים בבת אחת!  - החתונה, אגב, היתה בקיץ שלפני שלוש שנים). אני לבד לגמרי במחשבה שקריסטל אחד (בסדר, שלושה), עדיף מאוסף שלם של 60 כאלו שמסודרים בקופסאות-קופסאות, ארבעה בכל קופסה; אף אחד במשפחה לא חולק איתי את התחושה ש'תפסת מרובה - לא תפסת'. מרגישה קצת זרה בביתי שלי. הולכת בזהירות, מנסה לא לדרוך על אף אחד מהחפצים היקרים שלהם (לא יקרים בכסף, מרבית הקשקושים נקנים בגרושים בכל מיני ירידים בהם אנשים מחפשים בית אחר לחפציהם שזמנם עבר). 
כל כך מיותר ומצופף כל זה. דורשים טיפול ואהבה החפצים האלה. לחנך אותם גם צריך. ולהסיר אבק. 


ואני, כל כך מעט נחוץ לי מבחינה חומרית. מרפסת, קצת שמש, קפה קטן. ספר לקרוא בו (וגם זה לא בקרוב - ראיתי אצל אחותי את היומנים של לאה גולדברג, קניתי לעצמי, וכבר חודשיים שזה הספר שלי. קוראת בו בנחת, בטעימות, עם עיפרון ביד כדי לסמן פנינים). לפטופ וטלפון שיהיו בסביבה, כדי לשמור על קשר עם העולם. כל השאר יכול להכנס בתיק אחד, לא גדול במיוחד. והמון אושר, אבל אותו לא צריך להכניס לשום תיק, הוא מלווה אותי בכל אשר אפנה. 


קצת ענייני מנהלה: 
1. אין תמונות הפעם. לא בא לי, לא מצאתי, לא קניתי. ככה יצא. במקום זה תצוגת שקופיות מפסטיבל גאנש בפריז ביום ראשון שעבר. היה מופלא.
2. רוצים לקרוא על חופשת הקיץ השווה שהיתה לנו (היחידה בהרכב משפחתי מלא, אבל היו גם עוד כמה אחרות..)? הנה, כאן
3. ברכות גדולות ואוהבות לכל מי שמגיעות לו ברכות - על ניצנים חדשים, עבודות חדשות, אהבות חדשות. שנה חדשה הגיעה לכל. איזה כייף!





שיר סיום. יש בו חפצים, אבל הרבה יותר מזה יש בו ים ומדבר. איך אהבתי אותו פעם. קבלו אותו, שלום גד. 


אהבה, נשיקות וחיבוקים לכו---לם (לא חומריים בכלל!)
רינת.