מה נעים ומה נחמד

יום הולדת, חגיגה. 

דב מארגן הכל.

הילדים הולכים עם חברה של שירי (שמה לאה - הצרפתים לא יודעים שבארץ זה שם עתיק/דוסי, מבחינתם הוא לגמרי בתוקף, ולאו דוקא יהודי) לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה.

אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי. 

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.

מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל שירקי, לתת דמות לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.

ובכל זאת מה עם המסעדה? דב אומר שאולי טעה בכתובת - wouldn't be the first time.. (אומר הוא! אני לא השמעתי, ולא הרגשתי, אפילו קצה של חשש. מצב רוח טוב וזהו). עוד רגע ומגיע עוד זוג, נעמד כמונו מול דלת הכניסה היפה למספר 28. הם מקישים קוד, נכנסים, ואנחנו איתם. 

אני מבינה, ולא לראשונה, שדברים הם לא בדיוק כפי שנראים מלכתחילה. לא מסעדות, גם לא ימי הולדת.

בניין פריזאי טיפוסי, מדרגות עץ ששטיח יפה מטפס עליהן לכל אורכן. דב אומר שביקשו (מי??) להקפיד על שקט במדרגות, לא להפריע לשכנים. עוד רגע ואנחנו בקומה השלישית. מצלצלים בדלת, פותחת בחורה נחמדה בסינור טבחים. בפנים כבר קבוצה של ארבעה (תיירים מאמריקה!) ועוד שני זוגות, ואנחנו והזוג שעלה איתנו מצטרפים אליהם. 

נותנים לבחורה הנחמדה בסינור את המעילים, והיא תולה אותם בארון. כולנו מקבלים כוסות של אפריטיף - גביע שמפניה שבתחתיתו נח ליצ'י שהושרה בוודקה. טעים. אני מציצה פנימה, לסלון הדירה, רואה שם שולחן ארוך ערוך באופן מרהיב, כוסות קריסטל, מפיות רקומות. נברשת יפהפיה מלמעלה. 

מסתבר שבדירה גר זוג בשלנים, שכבר תקופה ארוכה מארחים לארוחות מופלאות בביתם בסופי השבוע. בדרך כלל צריך להזמין חודשים מראש, כיוון שרק 8 זוגות בכל פעם, אבל לנו התמזל המזל - דב הזמין רק חודש לפני המועד (כי אז שמע על כל העניין מחבר מהעבודה), ויומיים לפני הארוחה התקשרו להודיע שמישהו ביטל ואנחנו בפנים. שכן לשולחן סיפר שהזמין כבר במאי! שני הזוגות האחרונים מגיעים גם הם, וכולם מוזמנים לשולחן. רגע של התלבטות אם לשבת זה מול זה או זה לצד זה, זוג הבחורות שמולנו בוחרות לצד, וכולם עושים כמותן. לפני כל אחד מונח תפריט הארוחה של הערב - מיליון מנות קטנטנות ולצידן מיליון כוסות יין. 

מתחילים ב'משעשע חיך' - כפית חרסינה קטנה ובתוכה משהו טעים וניחוחי ונהדר. אין לי מושג מה. וזה לגמרי לא חשוב. מתחילות שיחות הכרות קטנות בין יושבי השולחן. זוג הבחורות שמולנו הגיעו מסינגפור - אחת מהן עובדת כאן בפריז, והשניה הצטרפה על תקן בת זוג. מימיננו שני חמודים, היא אנגליה והוא צרפתי. מולם זוג אמריקאי. היא מאד בהריון, נסעו לשבוע חופשה בפריז לפני שיוותרו על נסיעות לזמן ארוך. השאירו בן שלוש בבית עם סבתא. הרחוקים יותר כבר מעבר לטווח שיחה איתנו, אין לי מושג מי ומה הם. 

עם כל מנה חדשה שמגיעה יוצא הטבח ממטבחו, עומד בראש השולחן, חיוך נבוך על פניו, ומסביר מה נאכל. המלצרית (שסיפרה לנו שהכירה את המקום כשסעדה בו ומאז התאהבה ונדבקה אליהם עד שקיבלו אותה לעבודה) מציגה את היין. כיוון שהטבח מציג בצד הרחוק מאיתנו, והוא כזה ביישני, קשה לשמוע מה אומר. ביקשנו מהמלצרית שידור חוזר והיא עשתה חיקוי מצחיק להפליא שלו (כשלא ראה..), של המבוכה והשפלת המבט. החיקוי שלה, יחד עם העליה באחוז האלכוהול בדם, המסו את המחיצות האחרונות שבין הסועדים, ומאותו רגע הכל חברותי מאד, טעים מאד ואפוף מאד באדי יין כזה ואחר (לבן בעל גוף, אדום מעמק היורה - יש כזה בצרפת, ועוד רבים). דיונים מעמיקים עם הסינגפוריות על אמנות, על החיים, על הדמיון בין המשפחה הסינ(גפור)ית ליהודית; הצרפתי שמימין מתגלה כמנהל מסעדה בעצמו, ועוד בורסאי - ליד הבית! - ובאותה נשימה גם כיהודי גאה ש'עשה שנתיים צבא בישראל כשהיה בן 16' וכל המשפחה של אבא שלו בארץ (לא, לא בנתניה ולא באשדוד, בירושלים). לא יודעת אם היין בלבל שם קצת עניינים או שצה"ל לצרפתים שונה מאד ממה שאנחנו מכירים, בכל מקרה הוא חמוד מאד ואנחנו לא עומדים איתו על קוצו של יוד בעניין גיל הגיוס לצבא. בתמורה, הוא משתף אותנו בגילויים מהמטבח של המסעדה השווה של גורדון רמזי שהוא מנהל (איך ז'אק שיראק לא פותח את הבוקר בלי אלכוהול, איך הבן של ג'וני דפ אלרגי לכל דבר בעולם ואיזה בלגן היה כשביקש שיכינו לו צ'ילי קון קרנה בלי זה ובלי זה ובלי זה, והטבח סירב לשתף פעולה, ובסוף המנהל ביקש מזוגתו האנגליה שתבשל לו צ'ילי-נטול-הכל, ויצא מעולה, והודו לה כל כך, ועוד ועוד סיפורים כאלו. ואחרי אפריטיף, שלוש כוסות יין לבן, ג'לי אלכוהולי באמצע, שלוש כוסות של אדום ועוד אחת לקינוח כל הסיפורים נשמעים נורא נורא מצחיקים).  וכשהסינגפורית מבררת מתי האִRקְשֶן הבא בצרפת, הצהלה הכללית גדולה (ברור שהיא מתכוונת לבחירות, אבל במבטא שלה זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי).

באחת מהמנות האחרונות - היו שלוש - מגיע לי גם נר קטן ודולק, ופתאום כולם שרים יום הולדת שמח, ואני באמת מרגישה יום הולדת ומוצפת שמחה גדולה. דב לוקח את התפריט שלי למטבח, וזוג הבשלנים והמלצרית החמודה כותבים יום הולדת שמח וחותמים, ואחר כך גם כל הסועדים מוסיפים משהו, כולל ברכה בסינית (אז גם ידעתי איך אומרים אותה..) ונשיקה אדומה אחת מהבריטית. 

התחלנו בשמונה, ובינתיים השעה כבר אחרי חצות, ובאמת כבר תאריך יום ההולדת שלי. מחליפים אימיילים כדי לקבל את התמונות אחר כך (הת'ר הסינגפורית צילמה כל מנה לבלוג שלה, וגם אותנו), אומרים בחום שלום ותודה, ויוצאים לרחוב הפריזאי. מחליטים ללכת במקום מטרו, כדי לתת ליין הזדמנות לפוג קצת לפני הנסיעה חזרה הביתה. החוץ קריר ומעורר, תענוג. פה ושם עוד כמה מחופשים לכבוד הלואין - יותר בסגנון הגלימה השחורה ולא מומיות עטופות תחבושות קרועות. ליד הקומדי פרנסז מין כניסה למטרו (?) מקושטת להפליא (לא צילמתי כי היה חשוך ובטלפון בידיים לא יציבות אין סיכוי שהיה יוצא יפה. הנה תמונה אינטרנטית בשביל להראות). 

לאט לאט מצטלל הראש, וכשאנחנו מגיעים לאוטו דב כבר במצב שיכול לנהוג. (טוב, נו, לא בטוח שמשטרה היתה מסכימה עם זה לו היו בודקים..). עוד 20 דקות ואנחנו בבית. אחת וחצי בלילה. לפני חצי שעה מלאו לי 44 שנים. 

מה אני אגיד, לא רע. 

חוץ מזה היו עוד הרבה עניינים נעימים לאחרונה: שלכת יפהפיה, חופשת הסתיו שהיתה ובה ביקור של חברה של שירקי מאקס, פארק חבלים, מופע קרקס מדהים מאין כמותו עם גמדה וענק ועוד כל מיני, פסטיבל אמנות רחוב עם חיזרים אמיתיים וקוסם אמיתי עם קרניים על הגב, חממת פרפרים שביקרנו בה והכי מהכל - תערוכה ענקית של מונה שדב ואני חגגנו בה את יום הנישואין ה-18 (כבוד!!!!) שלנו. וגם צֶלֶם (תערוכה של טקשי מורקמי - אמן מנגה יפני) בהיכל (ארמון ורסאי!) שראינו ממש הבוקר. ולכל הדברים האלו גם צילומים. מצרפת כאן קצת מכל דבר, סלט צבעוני. בתאבון!

,נשיקות וחיבוקים לכו-לם
רינת