ימים קשים.
קצת משתפר אצלנו, העננים מתחילים להתפזר, האביב מראה פניו.
ובכל זאת.
מה אני אגיד.
כמה שיחות טלפון עם חברות אהובות, ובכל שיחה כאבים ודאגות, כל אחת משלה.
סיכום קצר של מה שעובר על כמה נשים בגילים שבין 35 ל-45 בימים אלה:
- התינוקת חולה, כל האחרים בבית היו חולים והיא האחרונה שנדבקה. חום גבוה ולא ישנה בלילה, וכשהיא לא ישנה - גם ההורים לא. כבר שבוע ככה.
- תינוקת? רק שתהיה תינוקת, או תינוק, זה כל כך לא פשוט. הגיל, והטיפולים המחורבנים האלו, הקשרים בלב, בבטן, בגרון.
- ובמקום אחר: לא ישנה. עוד ועוד עבודה, לצאת מוקדם כדי להספיק לקחת את הילד מהגן ,להשלים שעות עבודה בלילה. לא נורא, נרדמת איתו, אחר כך מתעוררת ועובדת שעתיים ,והולכת לישון עד הבוקר. אבל כשיש עוד ועוד עבודה, השעתיים מתמשכות לשלוש-ארבע-חמש, ובחוץ כבר עולה השחר. תופסת עוד שעה וחצי שינה, וכבר מתחילה יום חדש. וככה חודשים. הופכת קהה, אדישה, מטושטשת. איך אפשר ככה לאורך זמן.
- עבודה. בוס שלא מסוגל לסמוך על אף אחד, מבקש מכולם לעשות כל דבר, מפריד ומושל. גורם להרגיש לא מוכשרת ולא מספיקה. דואג לשסות את העובדים זה בזה. וזה מבחוץ, אבל נכנס פנימה ללב. וכואב.
- והגן. והבן זוג. התינוק בריא, תודה לאל, אבל בכל זאת לא פשוט. לקום להיניק עוד ועוד. לדאוג שהגן לא מתאים, לא לסמוך על האחרים. וכל הזמן לדאוג, וכל הזמן לחתור בערפל.
- וההורים, ההורים. היא נפלה ושברה, הוא לא מסתדר בלעדיה, מבולבל ושבור בעצמו. בגוף, בנפש.
שאמשיך?
זה לגמרי לא הסוף. אבל לא. מספיק.
.אני מרגישה שלא רק סיפורים פרטיים, אלא סביבה אנושית שלמה שחורק לה היום-יום. וזה דפוק
כדורים חדשים ומצויינים שיגרשו את הדיכאון. לחלק לכולם ובשפע. .להמיס במי השתיה, כמו הפלואוריד
ומצד שני?
יש גם צד שני.
מצד שני האהבה של ואל הילדים האלו
מצד שני אמא אחת שבאה לשמור על התינוק ונותנת לבת שלה שעתיים בבית קפה
מצד שני אוספת כח ועובדת בגינה, שותלת תותים וחסה, ואז גם האיש והילדות מצטרפים להנאה
מצד שני טיול אופניים שמאמץ ומשמח
מצד שני הילד שגדל וקשיים ושאלות שנראה היה שילוו לתמיד נשארים מאחור, כמו נשל.
מצד שני להודות על מה שיש
חברותי היקרות ,האהובות, הטובות - מיד אני לוקחת תועפות של צבעים שמחים ומשפריצה על כל האפור, המדאיג והעצוב.
ג'קסון פולוק זה אני!
מחלקת כתום שמח, סגול שקט וכחול רגוע לכולם, נצבעת כל כולי בורוד ועושה הדפסות גוף ססגוניות על כל העולם – איב קליין זה אני!
מי רוצה להצטרף אלי?
לשחרור מהעבודה, לשחרור מהמשפחה, לשחרור מעצמי. רק לצבוע, לנטף, לטבוע. אחר כך יהיה הרבה יותר מעולה! ודאי הרבה יותר צבעוני!מאוחר, הולכת לישון, אבל במצב רוח קל יותר. וזה רק ממחשבות החופש! תארו לכם מה יהיה כשנעשה ונצבע!
לשימוח הלב מוסיפה מנדלה אחת זהובה משלי.
וחדשה טובה: מחר יהיה לנו חתול! רך ומתוק! מצער בעלי חיים של צרפתים! דיווחים אופטימיים בהמשך.
ונשיקות לכולכן וכולכם כבר עכשיו.
לילה טוב!
רינת
ואני תמיד חשבתי שרק לי מסתבך ולא מצליחה. עושה לי טיפה פחות גרוע להבין שיש עוד נשמות שמתקשות כי אולי אני לא כזו אהבלה אלא באמת קשים הם פני הדברים.
השבמחקובשמחה לצבוע יחד. על משטחי חיים גדולים ביותר. למנדל. לצחק. לצבע.
תודה רינת שאת כך אוספת ואיתנו וגם מאירה אופקים
הלוואי
י
נשיקות גם לך
השבמחקיעלה,
השבמחקמשלוח מיוחד של קשתות - כל הצבעים שיש, מאופק עד אופק - בדרך אליך.
ויהיה טוב יותר. אני מבטיחה.
סוף פסוק, אש, נקודה שחורה (זה אומר שאין עוררין)
מאדאם כץ - אולי בסופשבוע הזה? בשאנז אליזה בירוק? מה תאמרי?