צעד קדימה, שניים אחורה (סקובידו)

{בעניין הכותרת הזאת - לפעמים מסתובבות לי בראש שורות משירים שכוחים, כאלו שנדמה לי שאף אחד בעולם לא שמר חוץ ממני. ודב, ברור. רק שאצלו לא שורות אלא שירים שלמים.
אצלי שורות, ובדרך כלל אני לגמרי לא מבינה את המילים של השיר כולו. אפילו בעברית. הנה, לפני כמה ימים, בדרך לאסוף ילדים מבית ספר, שמעתי את 'כאב הראש הזה' (לא מצאתי ברשת את המילים, ואפילו לא וידאו נורמלי. מוזמנים להקשיב ולגלות בעצמכם). ובגלל שבאוזניות, ואין מסביב מה שמסיח את הדעת, הקשבתי והבנתי. והתחלתי לדמוע, אשכרה, בדרך לבית ספר. מזל שאפשר לנגב בצעיף בלי לעורר תשומת לב.} 

אבל הכותרת כאן שייכת לעניין אחר, לא לעולם הזמר הישראלי.
רצתי טיפה מהר מדי עם הכתיבה קודם, כשהתחלתי את הבלוג.
אחר כך נתקעתי. לא יודעת מה לכתוב, למי לכתוב. לחברים? למשפחה? לעולם? דברים שמתאים וטוב לספר לאחד, יכולים להיות משעממים או מביכים מול אחר. מצד שני, לא רוצה להישאר לגמרי על פני השטח, רק באנקדוטות וחוכמות של הילדים. גם כי מחפשת מקום משלי, בו אני לא רק אמא, גם כי מבקשת לגעת, גם כי משתמשת בכתיבה כאן כדרך לברר לי דברים. (בקיצור – חפרנית).
נזקקתי לזמן. לקחתי צעד, אפילו שניים, אחורה.

אז מה עכשיו? לאן?
נראה ביחד.

בקרוב יהיה לנו ביקור זוגי של סבתות ויביאו לי מלא ספרים בעברית. אבל עד אז אני נטולת-. ואיך ארדם? ספרים בצרפתית של הילדה / לקרוא מחדש ספרים בעברית / ספרים באנגלית מהספריה הציבורית. בחרתי באופציה השלישית. אין שם הרבה ספרים חדשים ומצויינים וגם לא הרבה קלאסיקות שוות. יש הרלן קובן ודניאל סטיל, תודה לאל (אבל – לא, תודה!). בסוף לקחתי את 'אמה' של ג'יין אוסטן. עולם אחר, זמנים אחרים, הבדלי מעמדות אמיתיים. כל מיני דברים שנשמעים משונים בימינו. ומשפט אחד שהיא אמרה, אֶמָה, נשאר איתי: הכנסה מוגבלת תגביל גם את המחשבה ותחמיץ את מצב הרוח.
ישר נחמצתי ממנו, מהמשפט הזה.
כי הכנסתנו מוגבלת, ברור. ומאז שאנחנו באזור פריז – כאן המגורים יקרים בהרבה, ושתי מכוניות ולא אחת כמו קודם – מרגישים את הגבול קרוב יותר ליום-יום. וזה לא נוח. והנה באה האמה הזאת, צופה בנו ממרומי האצילות והרכוש שקיבלה בירושה, ומעליבה אותנו.
לא די בכך שמבאס להיות בלתי-עשירים, הנה מתוך כך אנחנו גם מצומצמי-מחשבה ורעי-מזג.

ומצד שני (אל דאגה, יש 'צד שני'. לא נשארתי תקועה לגמרי) – ראיון עם מארינה מקסימיליאן בלומין. אבל שנייה, קודם אגיד משהו עליה, ואחר כך על מה שאמרה בראיון.
במקרה שמעתי עליה, מתוך איזה ביקורת ישנה של הנדלזלץ ב'הארץ'. אחר כך חיפשתי וידיאו'אים שלה פה ושם, והתאהבתי לגמרי. כמה היא יפה, ושרה יפה, ונוכחת יפה, וזזה יפה, ולא פוחדת לנסות. אני קצת חוששת להגיד את זה, כי אולי בעיניים ישראליות היא לגמרי 'כוכב נולד' ועוד כל מיני קללות, ובטח אתם ראיתם ושמעתם יותר ואחרת, אבל דברים שרואים מכאן וגו'. מה אתם יודעים, בצרפת מקובל אפילו לאהוב את רונית אלקבץ :-) 

ועכשיו לראיון. היא מדברת שם קצת על אוכל ועל דיאטה, ואומרת ש'באיפוק יש הרבה סיפוק'. המחשבה הזאת, על הסיפוק שבאיפוק, כבשה אותי. במקום לראות בהצטמצמות כורח, משהו שנכפה מבחוץ, היא מציגה אותה כבחירה, כאתגר אישי-אישיותי. מדברת על אוכל, אבל זה ודאי נכון גם לכל מיני חסרים וחסכים אחרים. בטח לכסף.  

אז הנה, יש לי תשובה לאמה וודהאוס מהספר. עוד לא תשובה שהיא לגמרי שלי, מהבטן (!), אבל כזאת שאני מרגישה שלא מתכופפת מול האובזרווציה שלה, כזאת שיש בה טעם, שאוכל למצוא בה כח. תודה, מארינה!
חוץ מזה, אני בדיוק באמצע הספר. אולי בסוף תתאהב אמה באיכר פשוט ותגלה שהקרבה לאדמה ולקצב הטבעי של חיי הכבשים עושה לה את זה? אל תגלו לי גם אם כבר קראתם (האמת, עדיף לכתוב 'קראתן'. לא נראה לי שבנים קוראים ג'יין אוסטן, חוץ מההוא בסרט), רוצה להגיע לשם לבד.

 
ובאשר לשאר – עולם כמנהגו נוהג: חגגנו ט"ו בשבט לפני שבוע עם קבוצת אנשים חביבים בפארק בוט-שומון היפה במזג אוויר בלתי אפשרי; השכנים הקשישים מהדלת ממול הזמינו אותנו לאפריטיף בשבת הקרובה אחר הצהרים, הפתעה גדולה (הייתי בטוחה שהקולניות יוצאת-הדופן שלנו מרחיקה שכנים. אולי השמיעה שלהם כבר לא אי-אי-אי..); אמנם היה קר בט"ו בשבט, אבל בסך הכל מתחיל להתחמם לנו, המעלות מטפסות מעל האפס, השמש שוקעת מעט מאוחר יותר, ויש קצת ירוק בעציצים – סימן שמתישהו יבוא לחורף סוף (אמן!).

 
ורק כדי לא לשכוח שהיה כאן חורף: מצרפת תמונות של ילדים שיצאו לטיול בכפר עם אבא בשבת שעברה, ובדרך התנפלה עליהם סופונת שלג קטנה, שאיפשרה לדב לצלם בשערותיהם פתותי שלג אמיתיים, ממש כמו אלו שמצויירים על כריכות ספרי כאוס ופרקטלים. 



זהו להיום, חברים יקרים.
חותמת, כרגיל, בנשיקות,
רינת.

..