כמה פעמים ספרת עד עשר

אבל בסדר יורד, ובצרפתית, וכשהגעת לאפס זרקו עליך קונפטי תוצרת-בית וכולם התנשקו?
לי זה קרה בפעם הראשונה לפני ארבעה ימים. היה נחמד דווקא :)

ההורים של חברה לכיתה של שירי, שהם חמודים ביותר, הזמינו אותנו למסיבת סילבסטר (גם צרפתים קוראים ככה לערב השנה החדשה, למרות שבארץ אומרים ש'רק בישראל'). ברור שחששנו מעט, כי אנחנו לא מכירים אףאחד, וכולם צרפתים ומדברים צרפתית משובחה שאנחנו עוד לא מרגישים בה כדגים במים. ולא מצאנו בייביסיטר (כי כל הבייביסיטריות עסוקות בחגיגות משל עצמן, ברור). זה לא תירוץ, אמרה איזאבל, תביאו את הילדים למסיבה. 

ובאמת כך עשינו.

ובמסיבה כל מיני אנשים. בהתחלה אנחנו מדברים בינינו לבין עצמנו, אבל בצרפתית, כדי לא להרחיק. קשה לפנות לאחרים – אתם ודאי יודעים שבצרפתית יש שתי צורות פניה בגוף שני: צורת רבים, שהיא המנומסת והניטראלית, וצורת יחיד, בה פונים רק לחברים קרובים, משפחה וילדים. ומה עם אנשים שהכרנו זה עתה? איך אמורים לפנות אליהם? אולי ברבים בתחילת השיחה, וכשהיא הופכת לקרובה יותר לעבור ליחיד? או שאולי זה זריז מדי, ורק בפגישה השלישית מותר? הכי פשוט היה עם סנדרין, המורה שלי בקורס לציור מנדלות (אספר ואצרף תמונות בהזדמנות), שעל הרגע הראשון שאלה אם זה בסדר מבחינתי שנדבר ב-tu (צורת היחיד). במסיבה ניסיתי להקשיב איך האחרים פונים אלי, ולהחזיר באותו מטבע. בעלי האהוב, שיחיה, כל כך מסרב להיכנע לכללי נימוס צרפתיים, שמשתמש ב-tu בכל הזדמנות. (אולי ככה מצליח להגיע לדיבורים משמעותיים יותר, בזמן שאני יכולה להיתקע שעות בשיחות מזג-אויר?)

אבל בסופו של דבר היה נעים, היו מוזמנים ידידותיים מאד, ומצאנו עם מי לדבר ועל מה. כשמפסיקים להרגיש מאוימים רואים שגם לא כל האחרים מכירים זה את זה, ומתחילים לסמן איפה קל יותר – זאת ששתתה כבר איזה כוסית או שתיים יותר מדי, ולשונה רצה בחופשיות, היא פרטנרית נוחה לשיחה מחד, מאידך יש לה הרבה דברים שהם מאד לא פוליטיקלי קורקט להגיד על כל מיני אנשים (למשל כאלו שההיסטוריה קובעת שהם בכלל בני דודים שלנו), וצריך לחשוב איך להגיב. אבל מצד שלישי, היא מדברת בהתלהבות גם אם לא מגיבים :)
יותר קשה לנו לקחת חלק בשיחות הלשוניות – שימו שני צרפתים ביחד, ותוך דקות הם יגיעו לדיונים בנושאים לשוניים סבוכים, שלא יצליחו לפתור אותם בלי מילון. בגלל זה אין שום בית צרפתי בלי מילון בעובי 10 ס"מ בהישג יד. כן, הם שמעו שיש אינטרנט, אבל לא מאמינים בו. אז מה אתם חושבים – קאדט זאת בת זקונים, או האחות השניה במשפחה? מסתבר ששתי התשובות נכונות. כתוב במילון.

הקטנים למעלה, בחדר של הילדה. לא רואים אותם, אבל שומעים היטב. אחת האורחות מספרת לי שדיברה עם אלוני ושאלה אותו לשמו. בהתחלה לא הבינה – 'אלאן?', 'לא, אלון!', הוא הבהיר, והוסיף הסבר 'אני פשוט יהודי'. פשוט יהודי, הילד הזה, שבחתונה של ההורים שלו לא היה שום רב, וכשנולד לא חתכו לו שום דבר. איזה בלגן אנחנו עושים! נהדר.

אוכל מצוין, מלא דברים הודים (בכלל, תזכירו לי לספר לכם בהזדמנות על הודו הקטנה בפריז) שהמארחים הביאו מלונדון, משם חזרו לפני רגע. אנחנו הכנו פירות מצופים בשוקולד לקינוח – הכי רצינו לצפות תותים ותפוזים סיניים, אבל בדיוק לא היו, אז הסתפקנו בדובדבנים, פלחי קלמנטינה ותפוחים. יצא מעולה בכל מקרה. בתמונה שמימין אפשר לראות את שאריות הקינוחים שנשלחו איתנו הביתה, ובהם גם דובדבן ייצוגי (בקושי נשארו, הם היו כל כך מעולים).
ובכלל, משהו בקשר לתמונה הזאת: לא מזמן גיליתי אתר מעניין שנקרא 'מושבת הצילום'. בחורה ישראלית בשם אדי ראש מזמינה כל מי שרוצה לצלם מה שבסביבתו ברגע מסויים (היא מסמסת לכולם מתי בדיוק), ומפרסמת את הצילומים ששולחים לה. הפעם צריך היה לצלם משהו ביום הראשון של השנה החדשה, ולכבודה צילמתי את שאריות הקינוחים. אם תציצו בפרוייקט הקודם שבאתר שלה, של תמונות שצולמו ב-26/11/2009, תוכלו לגלות שם עוד משהו מאיתנו (טיפ: זה לא בדף הראשון). 

ואני חוזרת למסיבה, כי כבר כמעט חצות. הגדולים רוקדים, הקטנים למעלה משקיעים בהכנת קונפטי. ושלא תחשבו שהריקודים זה עניין פשוט – אין מי שאחראי על המוזיקה, וכל אחד הישר בעיניו יעשה. מתחילים קטע, ואז אחר מפסיק ומחפש משהו אחר. יש כאן לפחות שתי קוראות שיכולות לזכור איך במסיבת כיתה, כשהיינו בכיתה ז', דרור חיפש במשך שעות את השיר Dizzy, העביר שירים בטייפ קדימה ואחורה. זוכרות? בכל אופן, הרגשתי קצת שאני בסרט 'חזרה ל-1979'. מזל שזה היה רק לרגע! בסופו של דבר רקדו בעיקר בילי ג'ין וymca וכאלו. כמעט מאותם זמנים. ועוד רגע כבר חצות, הילדים מגיעים עם סלסלות קונפטי, מדליקים רדיו כדי לשמוע את הספירה לאחור – 10, 9, ... ו: שנה טובה! קונפטי! נשיקות! יייההה! (לחייך, רינת, אל תשכחי!) וכולם מרגישים חברים ושותפים להתרגשות ולהתרחשות. עוד רגע והמארח שלנו ייקח את כינורו וידגים קצת ג'אז צועני (שבצרפתית קוראים לו בשם המטריד-משהו 'מנוש'), והריקודים יהפכו סוערים יותר – הבנות יתחממו, יסירו צעיפים וישתמשו בהן כדי ללכוד בני זוג שאינם רוקדים. או לעשות הצגות של לוחמות שוורים (היה צעיף אחד אדום). אבל כל זה כבר בשנה חדשה, וחורג מגבולות הפוסט הזה.
יצא ארוך גם ככה :) 

נשיקות הרבה,
רינת