22.11.2010

חשבתי שאתה בהודו

 אני בהודו, אמרתי לו, וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?

יש לי חברה חדשה. קוראים לה סוג'אטה, היא בערך בגילי, גרה בסמוך, והצטרפה השנה לקורס הצרפתית שאני לומדת בו. כבר ארבע שנים שהיא כאן, בצרפת. לפני כן בסינגפור. וקודם לכן בהודו.

היא מספרת סיפורים נהדרים, כאלו שנשמעים לגמרי כמו בספרים הודיים – על האח של בעלה שלא עובד ולא עושה כלום אף פעם ומחכה שישרתו אותו; על איך שלחו אותה לעיר כשהיתה ילדונת כדי שתקבל חינוך טוב ולא תהיה סתם איזה כפרית. ושם, בעיר, גרה אצל מכרים שקראה להם דודים, אבל תמיד היתה איזה אי-נוחות כי הם היו מקאסטה נמוכה יותר, ועניים יותר; על איך הזהירה את בעלה לפני החתונה שלעולם לא תוכל ללדת, והוא רצה בה למרות זאת (ויש להם ילד!); על החיים הקשים והאחרים שם, בהודו.

לא מזמן, כשחזרנו משיעור הצרפתית, הזדמן לי להציץ לתוך המחשבות הפרטיות שלה. הופתעתי.
הנה מה שקרה: שתינו באוטו, מעט לפני הכניסה לכפר, הרמזור אדום, יש מכונית אחת לפנינו. בחורה עומדת על המדרכה, פונה אל מי שבמכונית ההיא. הנהג פותח חלון, מחליפים מילה או שתיים, סוגר את החלון. והנה כבר מתחלף הרמזור לירוק, הוא נוסע ואנחנו אחריו. במראה הקדמית אני מציצה לאחור כדי לראות מה קורה עם הבחורה ההיא, ורואה שהיא מרימה יד לתפוס טרמפ. אה, אומרת סוג'אטה, היא רצתה טרמפ. ובטח לא ניסתה לעצור אותנו, כי חששה לעלות למכונית שיושבת בה אישה זרה, הודית.
כל כך בטבעיות היא אמרה את זה, כאילו אין דבר ברור מזה שיחששו ממנה בגלל זרותה, בגלל צבע העור הכהה.
צער רב הצטערתי.

לצורך הצילום זכו הרקדניות לצאת מהמגירות של הילדים.
בשבוע שעבר עשינו שיעור בישול הודי. למדתי לבשל קארי של שעועית אדומה (אבל באותה דרך אפשר לבשל מיליוני קארי'ים נוספים). הכינותי מראש את סל הקש הגדול ובו שעועית שהשריתי מבעוד לילה, סיר גדול וסינור. באתי מאורגנת, אין מה לומר, אבל גם כאן היו לי הפתעות. ראו להלן:

1. - לא, עזבי, אין מה לבשל בסיר כזה (נירוסטה, רגיל), זה לוקח מלא זמן, אולי שלושת רבעי שעה אפילו. בהודו מבשלים רק בסיר לחץ, ככה מהיר ולא נשרף. 
- סיר לחץ זה לא אלו שמתפוצצים?
מסתבר שכבר לא. ויש בכל המידות. ואין כמוהם.

2. בשביל לבשל קארי לא צריך בכלל להשתמש בקארי (תערובת תבלינים) וגם לא בעלי קארי (עניין מסריח קצת, אבל תרופת סבתא ידועה לבעיות של קרישת דם). 'קארי' זה פשוט תבשיל הודי.

והנה מה שעשינו:

1. קצצנו בצל (שניים), הכנסנו לסיר (שכבר היה בו מעט שמן שהתחמם. מעט, אבל יותר ממה שאני הייתי שמה כדי לטגן בצל).

2. כשהבצל נהיה שקפקף הוספנו לו מלח (כן, כן. מוזר, לא? בחיים לא הוספתי מלח לבצל) והמשכנו לטגן.

3. רגע אחר כך הוספנו שום וג'ינג'ר כתושים. לא יודעת כמה, הרבה. לסוג'אטה במקרר צנצנת זכוכית – נגיד כמו של ריבה – מלאה עד גדותיה בתערובת כתושה של שום-ג'ינג'ר. אין בעיה, היא הסבירה, אפשר לשמור את זה במקרר אפילו שבוע ככה.
- שבוע?? אתם משתמשים בכמות כזאת של שום וג'ינג'ר בשבוע? (זה נראה לי המון!)
- בדרך כלל זה מספיק לשלושה-ארבעה ימים. (אופס..)

4. עכשיו מוסיפים תבלינים. הרבה. כמה שאתם חושבים – תכפילו. ואז תשלשו. המון המון כורכום (אין כמו כורכום, היא אומרת. נגד ליחה ונגד סרטן ונגד מה-שלא-תרצו. כשהבן שלה מצונן היא מוסיפה לו כורכום לחלב! הוא מנטרל את הנטיה של חלב ליצור ליחה ופועל נגד החידקים, הוירוסים וכל החבר'ה שלהם. הייתם שותים חלב צהוב? אני לא. אבל חלב לבן גם כן לא).
חוץ מכורכום גם כמון שטוחנים לבד, גרגרי כוסברה שטוחנים לבד, אפשר קצת הל. הכל היא טוחנת לבד במטחנת תבלינים קטנה. וישר היא גם מוטרדת מזה שהשכנים שומעים וזה עושה להם רעש ומה הם חושבים עליה. 
(אוהו, לא קל להיות ככה כל הזמן). 
עכשיו התבלין הבעייתי: צ'ילי. מעט המחזיק את המרובה. סוג'אטה שמה כפית בדרך כלל (לקארי של 500 ג' שעועית אדומה). לכבודי הפחיתה לחצי כפית. עבור הילדים שלי זה היה עדיין הרבה יותר מדי, אפילו שמערבבים עם אורז לבן בסוף. שירי נזקקה למים קרים אחרי כל ביס (ומדובר בילדה שמלקקת וואסאבי להנאתה!), אלוני לא עמד בזה.

5. מטגנים טיפה את התבלינים עם הבצל-שום-ג'ינג'ר. לא צריך שהבצל ישחים. יודעים שזה מספיק כשנראה בסיר מעט נוזל שנפרד מהבצל (טוב, נו, לא לגמרי הבנתי מה זה, נראה לי סתם כמו השמן שהיה שם קודם).

6. מוסיפים עגבניות מרוסקות, אפשר אמיתיות (זהירות!!) ואפשר מקופסה. לכמות המדוברת השתמשנו בצנצנת של 400 ג' עגבניות מרוסקות.

7. משאירים את הרוטב להתבשל כמה דקות. בשלב הזה יש לו כבר ריח הודי מעולה מאד, כזה ריח שאפשר לנחש לפיו בדיוק את הטעם.

8. מוסיפים את השעועית וגם קצת מים, כך שיגיעו בדיוק לקצה השעועית. מחכים שהכל ירתח, מהדקים את המכסה של סיר הלחץ ומעבירים לאש קטנה.

9. שותים תה הודי (=חלב שמרתיחים עם תמצית תה. זה לא נורא, אבל נהיה לזה קרום כשמתקרר, מה שהופך את העניין לאתגר עבורי) ומקשקשים קשקושים, אבל כל הזמן שומרים אוזן אחת מכוונת לסיר. למה? כדי לספור שריקות. מסתבר שהוא שורק, הסיר הזה, כמו הקומקומים שהיו מרתיחים בהם מים על הכיריים פעם. כשמדובר בירק זריז-בישול, כמו קישואים או כרובית, מספיק למנות 2-3 שריקות. כשמדובר בשעועית אדומה, שהיא די עקשנית למרות השריה ארוכה, צריך לספור 10 כאלו. כשמבשלים בסיר רגיל אפשר לפתוח ולטעום.

10. זהו, מוכן! מגישים עם הרבה כוסברה קצוצה (טעים, טעים, טעים!) ואורז לבן (זה עובד פחות טוב עם אורז מלא, אין מה לעשות). וכשהילדים מאדימים ומתנשפים מרוב חריפות מוותרים ואומרים להם: יאללה, בסדר, תאכלו את האורז עם קטשופ וזהו.

יומיים לאחר מכן עשיתי קארי קישואים בבית. כמה שלא ניסיתי להעז, לא הצלחתי לשים מספיק תבלינים בשביל לעשות את זה הודי. יצא בין הודי לאיטלקי J אבל הילדים אכלו, זה כבר הישג, לא?

הבטחתי פעם, בפוסט השנה החדשה לפני שנה כמעט, שאספר לכם על הודו הקטנה שבפריז. היום מתאים לקיים.
קודם כל סרטון וידיאו קטן שמציג את האזור. איזה סרטון כיפי! חמודה ההודית המבוגרת הזאת שמציגה את המאכלים, הסרטים, החנויות, המומחית להורדת שיער בחוט ותופרי הסארי. ישר מתחשק לי להצטרף לטיול שלהם ולבדוק הכל מקרוב. ובאמת פעם אחת אכלנו עם חברים באיזו מסעדה הודית שם. הזמנו כל מיני דברים זולים מאד, טעימים מאד וחריפים מאד (למרות כל הלאסי ששתינו). הילדים התעקשו לטעום מהקינוחים, כיוון שאלו היו מקושטים בפסים כסופים ויפים. הסתבר שלא כל הנוצץ – טעים. כפיצוי קיבלו שתי דמויות קלקר הודיות ויפהפיות (אלו שבצילום למעלה, ורק עכשיו אני שמה לב עד כמה עורן בהיר, מה שאוטומטית הופך אותן בהודו לבחורות ברמה גבוהה). חשבתי שיתלו אותן או משהו, אבל לא. הן נחות לבטח במגירות העמוסות שלהם. אפילו אצל אלוני, שיש לו חולשה לאלים הודים – אוסף פסלוני הגאנשה שלו יכול היה לפאר מוזיאון בינוני לתרבות הודו, נשבעת לכם – היפהפיה הזאת תקועה במגירה. נו, מילא.
מדף האוצרות של אלוני, משמאל אוסף הגאנשים

בכלל, הודו מזמינה אותי מכל מיני כיוונים – לא רק סוג'אטה, האוכל, הגאנשים של אלוני. גם חבר שלנו מושיקו, שחלם במשך שנים לנסוע להודו כדי להצטלם בתור סטטיסט בסרט הודי רב-משתתפים, נסע סוף-סוף לאחרונה (נדמה לי שהחלום שלו היה יותר נפלא עבורו לפני שהפך למציאות). והנה עוד: לסנדרין, המורה למנדלות, יש גורו אמיתי. בדירה שלה פינה אחת לכבודו עם תמונה ונר ופסלונים. היא נסעה להודו כבר מספר פעמים כדי להשתתף בסדנאות שלו. ואיך זה קשור אלי? הנה: חברים שלה ראיינו אותו והעלו את הראיון ליו-טיוב. החליטו לתרגם אותו לכמה שיותר שפות, כדי לתת לכל העולם ליהנות מדבריו. ואני עשיתי את התרגום לעברית (עוד לא העלו אותו לרשת, אז אין לינק..).
בהתחלה היתה לי ציפייה אמיתית לשמוע ממנו דברים שיסדרו לי את העולם אחרת, שיבהירו, יאירו ויפתחו. הראיון בשני חלקים, ואחרי שבחלק הראשון זה לא קרה אמרתי לעצמי שמילא, זאת רק ההקדמה ועוד מעט אולי. אבל בסופו של דבר גם בשני לא. טוב. בסדר J

לסיום, שני דברים לא הודיים בכלל:
1. כבוד כובדתי: כנרת רוזנבלום, הפריזאית (לשעבר) מהבלוג הנפלא, פרסמה את סיפור ארוחת יום ההולדת שלי בבלוג שלה. שווה, אה?
2. משמח אותי מאד שמגיבים לדברי במיילים, ואפילו טיפה יותר משמח אותי כשמגיבים בבלוג עצמו. למה? כי אז התגובה נשארת מחוברת למה שעורר אותה, וכך מרחיבה את היריעה. ברור שלא חובה J ובטח לא דברים פרטיים-אישיים, אבל רק שתדעו שנעים כשזה קורה. 
אבל הכי הכי ויותר מהכל חשוב לי שקוראים ומשתתפים איתי, כי כשאני לבד – אני אבוד(ה). (אל דאגה, לא באמת. אבל השיר גדול, התגעגעתי אליו).

זהו להפעם.
בברכת נמסטה ואהבה לרוב,
רינת.

11 תגובות:

  1. מדהים
    כמה שכל דבר מתחבר בהודו
    שפה ,אנשים ,ואנרגיה

    השבמחק
  2. שלום יקירה רחוקה
    אל תהיי אבודה,את לא לבד.
    עונג צרוף לי לקרוא אותך
    קוראת לאט לאט,מגלגלת כל מילה בפה להינות מכל הטעמים
    גם לי הודו עדיין חידה גדולה ורחוקה
    שפעם אגשים..
    כמה זמן טיסה מפריז לבומביי?? ....
    איחולים על פרסום בבלוג של כנרת..זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו יתעורר ויחטוף אותך!
    נשיקות
    אני איתך
    איילת

    השבמחק
  3. מתה עלייך. תודה על הנסיעה השווה להודו. איזה כיף הסרטון ההודי הפריזאי. בביקור הבא שלי בפריז אנחנו שם! להשלים חסרי טיולהודו שלי שאף פעם עוד לא קרה...
    ואיזו חברה שווה מאד יש לך ותודה על הנדיבות שבפרסום המתכון המעולה והמעורר השראה.. אנסה גם. מטחנת תבלינים ידנית או שמותר חשמלית?
    ואת מאד גיבורה שאת מדברת על השמחה בתגובות. ובזכותך לוקחת כמה שניות לכתוב. ותודה יקירתי שאת כותבת וחולקת מטובך .
    יומעולה
    יעל

    השבמחק
  4. אני שונאת כשאומרים "אמרתי לך" אבל באמת רק שלשום כתבתי לך שהכשרון הנדיר שלך בכתיבה המלווה בעולם תוכן כל כך אסוציאטיבי ועשיר ובלשון (או נכון יותר - לשונות) משובחות ועשירות עוד יפרוץ החוצה ויתפרסם ברבים יום אחד. והנה זה מתחיל... לכנרת כנראה טעם משובח.
    החברה שלך נשמעת מדהימה. את התבשיל אנסה כבר בסוף השבוע - אם כי אין סיכוי שאצלי יטעמו ממנו.. זה לא קטשופ, בשר תעשייתי או פיצה קנויה. זה העונש של האמא האוהבת לבשל ומתפנה לכך...
    הרהרתי גם בתחושת הזרות והחריגות. עצוב. בעיקר כי כולנו שונים וחריגים וההבדל היחידי בין אחד לאחר הוא בהזדהות העמוקה עם התחושה.הטבעיות שבה נאמרו הדברים עצובה מאוד. אולי תזמיני אותה לביקור דווקא בארץ - כאן (לכאורה או לפחות לא במוצהר) אין "קסטות". ויש המון צבעים. ולפעמים אפילו מתערבבים הצבעים והמוצאים. זה יכול להיות לה מאוד מעניין.
    ותמסרי לאלון סחטיין על האוסף המקסים. טעם טוב יש לו גם בקריסטלים.
    אוהבת אותך ומתגעגעת
    כרמית.

    השבמחק
  5. היי רינתי,

    כמובן שאני בהודו. מעולם לא עזבתי...
    קלעת בול לשני הנושאים האהובים עליי ביקום: אוכל+הודי.

    זו הזדמנות טובה לשתף בספר מתכונים הודי שאני אספתי לעצמי (מאינסוף מקורות ולשימוש עצמי – אז סליחה על חוסר הפרגון לשפים המקוריים) לכל מי שרוצה להכין ארוחה הודית טובה.

    הקובץ נמצא כאן: http://www.mediafire.com/?vr71perm8buzjvl

    אגב, מאחר ואני צמחוני, לא תמצאו שם הרבה מתכונים עם בעלי חיים מתים... אבל, זה בדיוק מתאים לרוח ההודית.

    טיפ קטן לבישול ההודי – תתחילי בכף שמן + כף חמאה, ואז תשימי את התבלינים השלמים (זרעים למיניהם) וברגע שהם מתחילים להתפצפץ – להמשיך עם השאר. אפשר גם בסוף הבישול (של האורז / עדשים וכו') לשים חתיכת חמאה על הכל ולתת לה להנמס פנימה לתוך התערובת...

    טוב, עשית לי חשק לבשל משהו הודי הערב!

    ד"ש לכל החבר'ה,
    אופיר

    נ.ב.:
    שתי הנשים ההודיות מהמגירה של אלון מזכירות יותר את ציורי הקיר שראיתי בסרי-לנקה במקום שנקרא סיגיריה (Sigiriya). את יכולה להעיף מבט כאן - http://www.youtube.com/watch?v=v8lWXlg5u6k בערך בדקה 3:15. מה שכן, הן קצת יותר חשופות חזה ו"מפותחות"... :)

    השבמחק
  6. אנונימי23.11.2010, 18:52

    רינת חקרה,
    את אוספת המון חוויות מעניינות, תמשיכי להנות!
    מלאת קינאה לגבי ילדים שבכלל מנסים לטעם משהו שונה.
    אצלנו זה היה מתסיים ב"אין סיכוי". זה הלהיט התורן עכשיו.
    ליאת

    השבמחק
  7. חברים יקרים,
    איזה תגובות שוות! ומחמאות! תודה תודה!
    קודם כל הבהרה: ברור שלא ניסיתי לדוג קומפלימנטים בבקשת התגובות, נכון? בעיקר רציתי לשמוע עוד, ללכת הלאה, וזה בדיוק מה שנתתם לי. ועל כך תודה.

    מייק - ברוך הבא. נעים להכיר. הרבה קסם בהודו, אין מה לומר.

    איילת, יקירתי, הנה יתרון לישראל: היא יותר קרובה להודו מאשר צרפת. אבל באמת לא בטוחה שהודו במציאות דומה לזו שבלב. כשדב היה שם לפני שנתיים, הרושם החזק ביותר שחזר איתו היה האויר המזוהם, מלא אדי דלק. לא כל כך מזמין..

    יעלה, גם אצל סוג'אטה מטחנת התבלינים היא חשמלית (בגלל זה מוטרדת מהרעש). מה, יש לך כזאת? את רצינית! ושמחתי לראות שבזכותי מצאת לך כמה שניות מחוץ לעבודה-בית-מחשבות. הישג לשתינו. חיבוק גדול.

    כרמית'קה, את לגמרי נביאה :) ובאמת את חושבת שבארץ לא מרגישים הבדלי גוון? לא בטוחה שהאתיופי הממוצע ברחוב חושב ככה. בצרפת יחסית לא ככה, יש הרבה זוגות ומשפחות מעורבים. אני חושבת שהקושי של סוג'אטה הוא יותר מבפנים, פחות מהחברה. בשביל למחוק קשיים שמבפנים צריך יותר מטיול בעולם.
    בקשר לקריסטלים - אלוני חזק בעניין. הבטחתי לו ביקור במוזיאון הקריסטלים בקרוב. יש שם אפילו מטאוריטים אמיתיים!

    אופירוש, אין עליך! העצות שלך שוות זהב. אני אתעמק במתכונים האלו, חכה, חכה. (דרך אגב, לדאל עדשים כתומות אני אוהבת להוסיף גם קצת חלב קוקוס, שלא כמו בספר שלך. שווה לך לנסות).
    בכלל כל העניין שלי בבישול הודי לאחרונה התחיל מזה ששירי החליטה להיות צמחונית, ואני מחפשת איך לגוון בלי בשר, אז הספר שלך מתאים בדיוק.
    בקשר לבחורות: אני שמחה שאלוני מגביל את העניין שלו בינתיים לדמויות קלקר לבושות מעוטרות זהב, ולא ליפהפיות שעל הסלע בסרטון שלך!

    ליאת - אולי בלילה, מתוך שינה, איזה ביס כרובית? עלעל של חסה? חוץ מזה, אני זוכרת שהיו אוכלים אצלכם סלטים שווים עם נענע ודברים, ושעועית ירוקה, ופיתה עם שמן זית וזעתר. הכל הלך? הכל 'אין סיכוי'? אם כלו כל הקיצין, צריך פשוט לסמוך עליהם שהם יודעים מה נכון להם. זה הכי קשה :)

    חיבוקים לכולכם ובתאבון (בטח כולם עכשיו מבשלים הודי מהמתכונים של אופיר..).

    השבמחק
  8. הנה גורו מצחיק:
    http://www.youtube.com/watch?v=ydAfgSIgU_E&feature=related
    רינתי -יאללה,נוסעים להודו עם הילדים? שוכרים בית בגואה על החוף?
    אנחנו נסתפק בינתיים במסעדה של הקוצ'ינים ברמלה (שנים לא היינו), ובתבשילים הודיים של הדר (בסיר לחץ!)
    הכי טוב לקבל פוסט חדש בבלוג שלך פעם בכמה זמן -חגיגה!
    נשיקות לכולכם
    נירית

    השבמחק
  9. ניריתה,
    מעולה הגורו שלך!
    what is this craziness??
    ומיד אני נוסעת איתך להודו, לגואה, לחוף. מה שתגידי. נלבש עלי בננה, נאכל תבשילים של הדר (את העדשים ברוטב עגבניות, בבקשה), הילדים יתרוצצו על החוף, הבנות (את, אני ושירי) יקלעו פרחים בשיער, הדר יכתוב שירים ודב ילחין אותם, ופשוט נהיה לנו שם.
    עדיף אפילו מדיסנילנד, לא?

    השבמחק
  10. אנונימי25.11.2010, 17:53

    היי אחותי,

    קראתי ונזכרתי שפעם פעם, נראה לי שעוד לפני ששירקי הגיעה, הלכנו דב, את ואני לאכול במסעדת אינדירה בת"א.
    לדעתי זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי אוכל הודי כלשהו, וזה בהחלט זכור אצלי כחוויה, לא רק האוכל עצמו, אלא גם המסביב עם מלצר הודי קטן בדים אדומים-חומים, אווירה חמימה ותחושה של משהו זר.

    עכשיו אני גם רעב וגם מתגעגע.

    שמחות, אושר ובעיקר הרבה בריאות,

    ד"ש לכולם
    אבישי

    השבמחק
  11. אחי! איזה אורח משמח!

    זיכרון יפה.
    גם אני זוכרת את הארוחה הזאת. יותר מעשר שנים, בטח.
    וגם אני מתגעגעת.
    אבל לא רעבה (אמצע הלילה, רק זאבים רעבים עכשיו).

    אוהבת אותך מאד.

    השבמחק