חשבתי שאתה בהודו

 אני בהודו, אמרתי לו, וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?

יש לי חברה חדשה. קוראים לה סוג'אטה, היא בערך בגילי, גרה בסמוך, והצטרפה השנה לקורס הצרפתית שאני לומדת בו. כבר ארבע שנים שהיא כאן, בצרפת. לפני כן בסינגפור. וקודם לכן בהודו.

היא מספרת סיפורים נהדרים, כאלו שנשמעים לגמרי כמו בספרים הודיים – על האח של בעלה שלא עובד ולא עושה כלום אף פעם ומחכה שישרתו אותו; על איך שלחו אותה לעיר כשהיתה ילדונת כדי שתקבל חינוך טוב ולא תהיה סתם איזה כפרית. ושם, בעיר, גרה אצל מכרים שקראה להם דודים, אבל תמיד היתה איזה אי-נוחות כי הם היו מקאסטה נמוכה יותר, ועניים יותר; על איך הזהירה את בעלה לפני החתונה שלעולם לא תוכל ללדת, והוא רצה בה למרות זאת (ויש להם ילד!); על החיים הקשים והאחרים שם, בהודו.

לא מזמן, כשחזרנו משיעור הצרפתית, הזדמן לי להציץ לתוך המחשבות הפרטיות שלה. הופתעתי.

הנה מה שקרה: שתינו באוטו, מעט לפני הכניסה לכפר, הרמזור אדום, יש מכונית אחת לפנינו. בחורה עומדת על המדרכה, פונה אל מי שבמכונית ההיא. הנהג פותח חלון, מחליפים מילה או שתיים, סוגר את החלון. והנה כבר מתחלף הרמזור לירוק, הוא נוסע ואנחנו אחריו. במראה הקדמית אני מציצה לאחור כדי לראות מה קורה עם הבחורה ההיא, ורואה שהיא מרימה יד לתפוס טרמפ. אה, אומרת סוג'אטה, היא רצתה טרמפ. ובטח לא ניסתה לעצור אותנו, כי חששה לעלות למכונית שיושבת בה אישה זרה, הודית.

כל כך בטבעיות היא אמרה את זה, כאילו אין דבר ברור מזה שיחששו ממנה בגלל זרותה, בגלל צבע העור הכהה.

צער רב הצטערתי.

לצורך הצילום זכו הרקדניות לצאת מהמגירות של הילדים.

בשבוע שעבר עשינו שיעור בישול הודי. למדתי לבשל קארי של שעועית אדומה (אבל באותה דרך אפשר לבשל מיליוני קארי'ים נוספים). הכינותי מראש את סל הקש הגדול ובו שעועית שהשריתי מבעוד לילה, סיר גדול וסינור. באתי מאורגנת, אין מה לומר, אבל גם כאן היו לי הפתעות. ראו להלן:

1. - לא, עזבי, אין מה לבשל בסיר כזה (נירוסטה, רגיל), זה לוקח מלא זמן, אולי שלושת רבעי שעה אפילו. בהודו מבשלים רק בסיר לחץ, ככה מהיר ולא נשרף. 

- סיר לחץ זה לא אלו שמתפוצצים?

מסתבר שכבר לא. ויש בכל המידות. ואין כמוהם.

2. בשביל לבשל קארי לא צריך בכלל להשתמש בקארי (תערובת תבלינים) וגם לא בעלי קארי (עניין מסריח קצת, אבל תרופת סבתא ידועה לבעיות של קרישת דם). 'קארי' זה פשוט תבשיל הודי.

והנה מה שעשינו:

1. קצצנו בצל (שניים), הכנסנו לסיר (שכבר היה בו מעט שמן שהתחמם. מעט, אבל יותר ממה שאני הייתי שמה כדי לטגן בצל).

2. כשהבצל נהיה שקפקף הוספנו לו מלח (כן, כן. מוזר, לא? בחיים לא הוספתי מלח לבצל) והמשכנו לטגן.

3. רגע אחר כך הוספנו שום וג'ינג'ר כתושים. לא יודעת כמה, הרבה. לסוג'אטה במקרר צנצנת זכוכית – נגיד כמו של ריבה – מלאה עד גדותיה בתערובת כתושה של שום-ג'ינג'ר. אין בעיה, היא הסבירה, אפשר לשמור את זה במקרר אפילו שבוע ככה.

- שבוע?? אתם משתמשים בכמות כזאת של שום וג'ינג'ר בשבוע? (זה נראה לי המון!)

- בדרך כלל זה מספיק לשלושה-ארבעה ימים. (אופס..)

4. עכשיו מוסיפים תבלינים. הרבה. כמה שאתם חושבים – תכפילו. ואז תשלשו. המון המון כורכום (אין כמו כורכום, היא אומרת. נגד ליחה ונגד סרטן ונגד מה-שלא-תרצו. כשהבן שלה מצונן היא מוסיפה לו כורכום לחלב! הוא מנטרל את הנטיה של חלב ליצור ליחה ופועל נגד החידקים, הוירוסים וכל החבר'ה שלהם. הייתם שותים חלב צהוב? אני לא. אבל חלב לבן גם כן לא).

חוץ מכורכום גם כמון שטוחנים לבד, גרגרי כוסברה שטוחנים לבד, אפשר קצת הל. הכל היא טוחנת לבד במטחנת תבלינים קטנה. וישר היא גם מוטרדת מזה שהשכנים שומעים וזה עושה להם רעש ומה הם חושבים עליה. 

(אוהו, לא קל להיות ככה כל הזמן). 

עכשיו התבלין הבעייתי: צ'ילי. מעט המחזיק את המרובה. סוג'אטה שמה כפית בדרך כלל (לקארי של 500 ג' שעועית אדומה). לכבודי הפחיתה לחצי כפית. עבור הילדים שלי זה היה עדיין הרבה יותר מדי, אפילו שמערבבים עם אורז לבן בסוף. שירי נזקקה למים קרים אחרי כל ביס (ומדובר בילדה שמלקקת וואסאבי להנאתה!), אלוני לא עמד בזה.

5. מטגנים טיפה את התבלינים עם הבצל-שום-ג'ינג'ר. לא צריך שהבצל ישחים. יודעים שזה מספיק כשנראה בסיר מעט נוזל שנפרד מהבצל (טוב, נו, לא לגמרי הבנתי מה זה, נראה לי סתם כמו השמן שהיה שם קודם).

6. מוסיפים עגבניות מרוסקות, אפשר אמיתיות (זהירות!!) ואפשר מקופסה. לכמות המדוברת השתמשנו בצנצנת של 400 ג' עגבניות מרוסקות.

7. משאירים את הרוטב להתבשל כמה דקות. בשלב הזה יש לו כבר ריח הודי מעולה מאד, כזה ריח שאפשר לנחש לפיו בדיוק את הטעם.

8. מוסיפים את השעועית וגם קצת מים, כך שיגיעו בדיוק לקצה השעועית. מחכים שהכל ירתח, מהדקים את המכסה של סיר הלחץ ומעבירים לאש קטנה.

9. שותים תה הודי (=חלב שמרתיחים עם תמצית תה. זה לא נורא, אבל נהיה לזה קרום כשמתקרר, מה שהופך את העניין לאתגר עבורי) ומקשקשים קשקושים, אבל כל הזמן שומרים אוזן אחת מכוונת לסיר. למה? כדי לספור שריקות. מסתבר שהוא שורק, הסיר הזה, כמו הקומקומים שהיו מרתיחים בהם מים על הכיריים פעם. כשמדובר בירק זריז-בישול, כמו קישואים או כרובית, מספיק למנות 2-3 שריקות. כשמדובר בשעועית אדומה, שהיא די עקשנית למרות השריה ארוכה, צריך לספור 10 כאלו. כשמבשלים בסיר רגיל אפשר לפתוח ולטעום.

10. זהו, מוכן! מגישים עם הרבה כוסברה קצוצה (טעים, טעים, טעים!) ואורז לבן (זה עובד פחות טוב עם אורז מלא, אין מה לעשות). וכשהילדים מאדימים ומתנשפים מרוב חריפות מוותרים ואומרים להם: יאללה, בסדר, תאכלו את האורז עם קטשופ וזהו.

יומיים לאחר מכן עשיתי קארי קישואים בבית. כמה שלא ניסיתי להעז, לא הצלחתי לשים מספיק תבלינים בשביל לעשות את זה הודי. יצא בין הודי לאיטלקי J אבל הילדים אכלו, זה כבר הישג, לא?

הבטחתי פעם, בפוסט השנה החדשה לפני שנה כמעט, שאספר לכם על הודו הקטנה שבפריז. היום מתאים לקיים.

קודם כל סרטון וידיאו קטן שמציג את האזור. איזה סרטון כיפי! חמודה ההודית המבוגרת הזאת שמציגה את המאכלים, הסרטים, החנויות, המומחית להורדת שיער בחוט ותופרי הסארי. ישר מתחשק לי להצטרף לטיול שלהם ולבדוק הכל מקרוב. ובאמת פעם אחת אכלנו עם חברים באיזו מסעדה הודית שם. הזמנו כל מיני דברים זולים מאד, טעימים מאד וחריפים מאד (למרות כל הלאסי ששתינו). הילדים התעקשו לטעום מהקינוחים, כיוון שאלו היו מקושטים בפסים כסופים ויפים. הסתבר שלא כל הנוצץ – טעים. כפיצוי קיבלו שתי דמויות קלקר הודיות ויפהפיות (אלו שבצילום למעלה, ורק עכשיו אני שמה לב עד כמה עורן בהיר, מה שאוטומטית הופך אותן בהודו לבחורות ברמה גבוהה). חשבתי שיתלו אותן או משהו, אבל לא. הן נחות לבטח במגירות העמוסות שלהם. אפילו אצל אלוני, שיש לו חולשה לאלים הודים – אוסף פסלוני הגאנשה שלו יכול היה לפאר מוזיאון בינוני לתרבות הודו, נשבעת לכם – היפהפיה הזאת תקועה במגירה. נו, מילא.

מדף האוצרות של אלוני, משמאל אוסף הגאנשים

בכלל, הודו מזמינה אותי מכל מיני כיוונים – לא רק סוג'אטה, האוכל, הגאנשים של אלוני. גם חבר שלנו מושיקו, שחלם במשך שנים לנסוע להודו כדי להצטלם בתור סטטיסט בסרט הודי רב-משתתפים, נסע סוף-סוף לאחרונה (נדמה לי שהחלום שלו היה יותר נפלא עבורו לפני שהפך למציאות). והנה עוד: לסנדרין, המורה למנדלות, יש גורו אמיתי. בדירה שלה פינה אחת לכבודו עם תמונה ונר ופסלונים. היא נסעה להודו כבר מספר פעמים כדי להשתתף בסדנאות שלו. ואיך זה קשור אלי? הנה: חברים שלה ראיינו אותו והעלו את הראיון ליו-טיוב. החליטו לתרגם אותו לכמה שיותר שפות, כדי לתת לכל העולם ליהנות מדבריו. ואני עשיתי את התרגום לעברית (עוד לא העלו אותו לרשת, אז אין לינק..).

בהתחלה היתה לי ציפייה אמיתית לשמוע ממנו דברים שיסדרו לי את העולם אחרת, שיבהירו, יאירו ויפתחו. הראיון בשני חלקים, ואחרי שבחלק הראשון זה לא קרה אמרתי לעצמי שמילא, זאת רק ההקדמה ועוד מעט אולי. אבל בסופו של דבר גם בשני לא. טוב. בסדר J

לסיום, שני דברים לא הודיים בכלל:

1. כבוד כובדתי: כנרת רוזנבלום, הפריזאית (לשעבר) מהבלוג הנפלא, פרסמה את סיפור ארוחת יום ההולדת שלי בבלוג שלה. שווה, אה?

2. משמח אותי מאד שמגיבים לדברי במיילים, ואפילו טיפה יותר משמח אותי כשמגיבים בבלוג עצמו. למה? כי אז התגובה נשארת מחוברת למה שעורר אותה, וכך מרחיבה את היריעה. ברור שלא חובה J ובטח לא דברים פרטיים-אישיים, אבל רק שתדעו שנעים כשזה קורה. 

אבל הכי הכי ויותר מהכל חשוב לי שקוראים ומשתתפים איתי, כי כשאני לבד – אני אבוד(ה). (אל דאגה, לא באמת. אבל השיר גדול, התגעגעתי אליו).

זהו להפעם.

בברכת נמסטה ואהבה לרוב,

רינת.