הנה הקיץ, הנה יבוא, הנה הוא בא כבר, הוא בכותרות

תאכל אבטיח, תאכל מלון, תאכל צלחת (אתה תהיה ראשון!).

חמוד אלון אולארצ'יק. ברגע הזה, בזמן שכותבת, אני נזכרת שהתחתנו עם שיר אחר שלו - שני חלקים מתוך השלם. חיברנו כוס, במקום לשבור אחת. כאלו מורדים מצחיקים, צריכים לפלס דרכים בעצמנו במקום ללכת באלו המוכרות כבר.

אבל לאן אני נסחפת, בכלל לא לשם כיוונתי!

בעצם כבר שבוע מסתובב לי במחשבות איזה פוסט כבד-ראש, עד כדי כך כבד שהכותרת שלו אמורה להיות "ובינתיים מדממים" (נכון שאתם יודעים שהכותרות פה תמיד מתוך שירים עבריים?). אבל החורף שמסביב נחמד כל כך, ונוכח כל כך, שאני מוותרת לבינתיים על הכבדות ומפנה מקום לכייף. והכותרת הקיצית? חיפשתי בראש משהו מזג-אוירי, אבל לא בא לי על כל מיני "בואו עננים" או "כבר שנה שלא היה פה חורף", אז דילגתי ישר לקיץ.

שדות השלג בפארק של מארלי לה רואה

בעצם החורף הזה התחיל עוד בסתיו.

השלג הראשון לא חיכה לתאריך הרשמי של תחילת החורף, וכבר בסוף נובמבר הראה מה הוא יודע. בדיוק באותו בוקר היה לי שיעור ראשון עם תלמידה חדשה לעברית. אצלה בבית, לא אצלי, ברור (כי עדיף בהרבה לנסוע עשר דקות לכל כיוון מאשר להקפיד לסדר את הבית באופן ייצוגי לפני כל שיעור). הבית שלה ממש מול פארק יפה שאף פעם לא יצא לנו לבקר בו, וכיוון שהגעתי כמה דקות לפני הזמן, הספקתי לעשות סיורון ולהציץ ביופי הקפוא הזה.

בלנקו קבלו?

פסלי הסוסים הנהדרים (שהם רק העתקים, המקוריים הועברו משם ללובר) נתנו למקום את שמו - הסוסים של מארלי.

בדרך חזרה ראיתי איך מקשטים בכל מקום, תולים שרשרות מנורות, מציבים עצי אשוח, מפארים חלונות ראווה. יפה מאד מאד, אין מה להגיד. מצד אחד.

מצד שני, יותר מאשר את רוח החג (מה שאני מדמיינת לי: אהבת כל בני האדם באשר הם, נדיבות, שפע וסוף טוב - ג'יימס סטיוארט לא קופץ מהגשר ב"איזה חיים נפלאים"), מרגישים ברחוב את הדחיפה הבלתי פוסקת לקנות-לקנות-לקנות. בטח כבר שמעתם כולכם את הסיפור לפיו סנטה קלאוס הוא לא איזה קדוש עתיק יומין, אלא מין קולקצית קדושים מקומיים מארצות שונות שאוחדו כולם תחת מטריה אחת של צבעי קוקה קולה לצרכים מסחריים. לא משנה אם זה נכון או לא ממש, מספיק שזה נשמע כל כך סביר. בעיני.

המחנך המעולה של שירי לא מוותר: הנושא של ההכתבה האחרונה שעשה להם היה תרבות הצריכה. התכוננו מראש על מילים וביטויים רלוונטיים כמו זיהום, אושר, הכנסה, הגדלת הצריכה, עליית מחירים. ממש מעשה חתרני לעשות הכתבה כזאת בימי הקניות המופרזות שטרם החג. אמנם כאן זה לא אמריקע, אבל בכל זאת. 

יפים, נכון? 

לנו זה די עובר מעל הראש, כל החלפת המתנות הנמרצת הזאת. עשינו את שלנו בחנוכה, ועכשיו אנחנו פטורים. חוץ משוקולדים יפים-יפים שקיבלתי מההורים של אטיין (ילד עם קשיי תקשורת שאני עובדת איתו קצת בהתנדבות) הזמנה קהילתית לסרט ישראלי + קוקטייל בערב חג המולד (פנים רבות ליהדות, אה?), פלוס איזה ביקור בשוק חג-מולד חגיגי, אנחנו לא בעניין. 

וגם מסיבת חג המולד של הקורס לצרפתית, כמעט שכחתי. טוב, זה כבר שווה פסקה נפרדת. 

שולחן הסדר

בקורס לצרפתית לומדות (אני מתחפשת למירב מיכאלי ואומרת 'לומדות' אפילו שיש שם גם כמה בחורים, פזורים בין הקבוצות השונות) המון בחורות מארצות שונות. ממש כמו איזה שיר של נעמי שמר או תכנית ילדים מהעולם שהיתה כשהיינו קטנים. (תקדישו רגע לוידיאו הזה של הפתיח לתכנית. הוא שווה את זה לגמרי). במקום השיעור האחרון שלפני חופשת חגי החורף היתה מסיבה חגיגית. קיוויתי לשירים וריקודים, לא היו. אבל כן היה אוכל טעים, משקה אחד מופלא (עוד מעט מתכון), משקה אחד מגעיל (מיץ אלוורה - משקה קל סיני, רירי ולא טעים), והרבה שמפניה (לא טעים, אבל שמייח). המורות והמורים היו עליזים ומתערבבים הרבה יותר מהרגיל, והתלמידות גם. בעיקר אני, גם כי אוהבת מסיבות וגם מפני שקיבלתי מחמאות על הצרפתית שלי, שתי ציפורים במכה :) 

אורז ביריאני מ-ע-ו-ל-ה. של סוג'אטה, ברור.

אבל לא הכל נפלא. אופיק, שהיא ארמנית במוצאה, טועמת משערות החלבה הטעימות מאד שהביאה מישהי. מבררת מי הביאה, ואני מראה את ההיא וכמעט קוראת לה. רגע, רגע, אופיק עוצרת אותי - היא תורכיה במקרה? כן, אני אומרת. איך ידעת? בלי להתבלבל אופיק לוקחת מפית, יורקת את מה שיש לה בפה, מקפלת וזורקת לפח. בחיים, היא אומרת, בחיים לא. לא אדבר עם מישהי תורכיה, לא מוכנה לאכול מהאוכל שלה. שונאת. שונאת. שונאת. והיא רצינית לגמרי. כמו אתם והגרמנים, היא אומרת לי. תסכימי לפגוש גרמנים? לטעום מהאוכל שלהם? אני אומרת שאצלי זה נשאר בַּכְּללי, מול בן אדם פרטי לא מרשה לעצמי להרגיש כאלו דברים. היא אישה מבוגרת, אוהבת אמנות, רגשנית מאד וקצת שחקנית. מזכירה לי תמיד את אמא של דב. קשה לי לשלב את הדמות המוכרת שלה עם השנאה העמוקה והכוללת הזאת. הפתעה. 

כן, כן, אני מבינה שאני מקשקשת בזמן שאתם צמאים למתכון. אחרי ההצלחה שהיתה למתכון הקארי של סוג'אטה, הבנתי מה הולך. שמעתי שיש אנשים טובים ואהובים (מאד!) שבעקבות הפוסט ההוא מוסיפים כורכום וכורכום וכורכום לכל דבר. נראה לי שיש סיכוי שגם המתכון הזה יביא לשינוי בשגרת היום-יום שלכם!

משקה ג'ינג'ר של אין-לי-מושג-איך-קוראים-לה, משקה מסורתי מ-בנין (מדינה באפריקה, אל תגידו שלא ידעתם)

החומרים:

- ג'ינג'ר (הרבה. לליטר משקה צריך שורש אחד רציני, כזה עם הרבה ידיים לכל הכיוונים, אם נגיד היינו מרבעים אותו היה יוצא משהו כמו 15X15 ס"מ)

- מים 

- מיץ אננס (בטח אפשר גם מיץ פירות אחר שאהוב עליכם, אם כי אני לא חובבת אננס ודווקא כאן טעים לי)

- סוכר

הכנה:

הכי פשוט בעולם. קולפים את הג'ינג'ר, מרסקים אותו בדרך החביבה עליכם - אפשר פומפיה דקה, אפשר מעבד מזון. אני חתכתי אותו לחתיכות לא קטנטנות וביז'בז'תי אותו בבלנדר-מקל (עם מים, כמובן, אחרת זה לא עובד). אחר כך מוסיפים מיץ, מים (נגיד חצי מיץ וחצי מים), סוכר לפי הטעם, ומשאירים קצת במקרר שיתערבבו הטעמים. אחרי איזה שעה (אפשר יותר) מסננים דרך מסננת דקיקה, כדי שלא ישארו חתיכות ג'ינג'ר, et voilà, מוכן. 

שותים קר-קר, ובכל זאת זה מחמם מאד. ומעורר. ומחזק. ועושה דברים טובים למצב הרוח.  

ומהמשקה המחמם הזה טבעי מאד שאגיע, סוף סוף, לחורף. 

ביום רביעי לפני שבועיים, סתם בצהרים, התחיל לרדת שלג כבד. מאד. הייתי עם שירי במסע קניות (=ביקור במקדש הנערות claire's), יצאנו בזריזות כדי לנסוע לקחת את אלוני מחוג הקרקס, והתנפל עלינו השלג. אני נוסעת לאט לאט וזהיר זהיר, היא מוקסמת ומאושרת מהשלג היורד. הגענו באיחור, אבל בשלום, לקחת אותו. כשהתחיל להתלונן על האיחור שלפתי את המשפט על רגע בחיים וחיים ברגע, והוא קיבל את זה! עבד כל כך טוב, ששניהם אימצו אותו. מאז כבר שמעתי את שירי מתרגמת אותו לצרפתית באוזני חברה. נחמד. מעניין אם כל משפט שאזמן להם בדיוק ברגע הנכון יעבוד ככה. נראה לי שאנסה עם 'אלכסון הוא אסון'. או אולי 'זהירות בדרכים זה חשוב לי ולך'. 

עץ לבן ליד הבית

כל הדרך הביתה מהחוג התפללתי שאף אחד לא ירצה לחצות את הכביש, שלא אצטרך לבלום, ושהרמזור היחיד בכפר יהיה ירוק. ובאמת כך היה. אחרי שהגענו, סוף סוף, התפנינו להתענג על השלג הזה. אחר כך התחלתי לחשוב איך דב יחזור הביתה בערב, ועוד פעם נהיה פחות מענג. ובאמת היה בלגן גדול, הכבישים היו חסומים לגמרי, רכבות היו אבל במשורה - ענפי עצים קורסים מעומס השלג על המסילה או על חוטי חשמל סמוכים, והסכנה גדולה. כך שצריך כל פעם לפנות, לבדוק, וכשהרכבת נוסעת היא עושה זאת באיטיות. דב יצא מהעבודה לפני שבע בערב, והגיע בערך בעשר וחצי. בדרך קפא לו הטלפון (החדש! האנדרואיד! סמסונג זה קוריאני? חם שם, לא? שלי אריקסון, צפוני, אז לא קופא), יצא מהרכבת, נכנס לאוטו, אנשים טובים עזרו לו עם קרטונים ואתי חפירה לצאת מהחניה, נסע 50 מטר ונתקע אחרי טור מכוניות שלא זז ולא זז ולא זז. עברה משטרה, הסתבר שככה זה בכל מקום ואין מה לנסות אפילו. חזר לחניה, והלך לחכות לרכבת אחרת, ואז לעוד רכבת שתביא אותו הביתה. העובד בתחנה אמר שיהיו רכבות, 

מלאך שלג, יפה אפילו יותר ממלאכי חול 
שעושים בשפת הים

אבל זה ייקח זמן רב. וכל הזמן לא מתקשר אלינו, בגלל הטלפון הקפוא, ואני כבר די מוטרדת כי מזמן היה אמור להיות בבית. ואז באה פיה אחת, אישה שגרה בסמוך לתחנה, שחיכתה שם לבעלה שיגיע ברכבת, ואומרת שמי שרוצה מוזמן אליה הביתה להתחמם ולאכול מרק עד שתתחדש תנועת הרכבות. אתם בטח יכולים לנחש מי הראשון שנענה להזמנה :) (אין עליו, על דב. יש בו משהו פותח-דלתות-עולם שעובד תמיד). מהבית של האישה הוא גם מתקשר אלינו ומסביר מה קורה, אז גם כאן נהיה הרבה יותר קל ונעים. אנחת רווחה. 

ועוד סיפור נחמד בקשר להזמנה למרק: באותה תחנת רכבת 'מתגוררת' קשישה חסרת בית. כל מיטלטליה שם איתה. כשהשכנה הזמינה לביתה, הציעה גם להומלסית לבוא. לא, היא הסבירה, אני מעדיפה להשאר כאן. -אז אולי אביא לך מרק? תרצי? -תלוי, איזה מרק יש לך? -מרק גזר, באמת מצוין. -אה, לא, לא, אני אוהבת רק מרק עגבניות. 

נחמד גם כי מפתיע שאפשר להעדיף מרק עגבניות (לא, לא אשים עוד פעם קישור ל-attack of the killer tomatoes, שמתי כבר בפוסט הקודם) על מרק גזר, אבל בעיקר כי הזכות לטעם אישי ולבררנות לגמרי לא שמורה רק למי שיש לו. 

דב ואלוני צופים במקימי האיגלו, ואז מצטרפים אליהם

האחרים הלכו לאכול צהרים, ואלוני נשאר מלך האיגלו

בסוף השבוע שעבר ירד עוד פעם שלג, והפעם היה פשוט מושלם: לא קר מדי, לא צריך לנסוע אל או לחזור מ- עבודה, אפשר לבלות בלבן הזה כמה שרוצים. כל-כל-כל ילדי השכונה בחוץ, וגם רבים מההורים שלהם, והכלבים שלהם, ואפילו איזה חתול או שניים (ניחשתם נכון, אינדי שלנו לא מוותר על טיולי חוץ גם בשלג). בונים אנשי שלג עצומים, איגלו'אים מיניאטוריים, גולשים במדרונות וזורקים כדורי שלג זה על זה. עונג צרוף. 

שלג שיורד הוא הדבר היפה בעולם - מרימים את הראש למעלה, אין איפה למקד את המבט, הכל מסתחרר ומתקרב, נראה כאילו מסתכלים לתוך מימד רביעי (אני לא מפגרת, פשוט לא מצליחה להלביש במילים את המראה הזה), לא ברור אם אני מתקרבת אל הפתותים (נכון שלא אומרים 'פתיתים'? לא בטוחה כבר) או שהם אלי. חלום. 

עם הדימוי הפיוטי הזה נפרדת כמעט, יש לי רק עוד צילום אחד, מתנה קטנה לבלונג'ינג'ית 10 היקרה.

איזה כייף זה שיש טלפון שמצלם סביר (ולא קופא!), והוא תמיד איתי, בעוד מצלמה אמיתית יוצאת מהבית רק בהזדמנויות חגיגיות. שניה, לפני המתנונת אני משתפת אתכם באסוציאציה מצחיקה שה'תמיד איתי' הזה העיר הרגע - איריס יוטבת החמודה והמקסימה הוציאה פעם עם חברות דיסק שירת נשים בשם 'שמעו קולה'. הוא חינני מאד, עם שירים מתורגמים מאינדיאנית וכאלו שאומרים 'אוויר ואש, אדמה ומים' או 'יש בי הכח' והתחברות לאֵלָה וכאלו. חלק מהשירים הם דידקטיים יותר ולכן מצחיקים מאד, ומשפט מאחד מהם הוא זה שהתעורר בעקבות המחשבה על הטלפון שנמצא תמיד איתי: 'אני שדי, מתוק הוא חלבי / אני פּוֹתִי, והיא תמיד איתי'. נכון שזה גדול? :) 

והנה, סוף סוף, התמונה: נסעתי בפריז, ופתאום בצד הרחוב המכונית הזאת. איזה מזל, יש חניה מאחוריה! יש מאחורי מכוניות? המון. סליחה, חכו שניה, אני חייבת טיפה רוורס כדי לחנות כאן, כדי לצלם את זה עבור בת דודה שלי, כן, זה הכרחי, מצטערת, הנה, עוד רגע, בבקשה תעברו. 

זהו להיום, חברים.
איחולי ימים טובים ויפים, החלמה מהירה לכל מי שנשברה לו הרגל בתאונת אופניים וברכות הצלחה לכל מי שפוסעת בדרכים חדשות. 

נשיקות ואהבה, 

רינת.