אם אני רואה חתול..

אני לטובתו.

לא על החתול אני רוצה לכתוב לכם היום, אלא על מי שאוהב אותו יותר מכל, מי שהוא לטובת כל החתולים והכלבים, מי שכשהוא רואה זמן בסביבה תמיד-תמיד לוקח אותו. וגם כשאין שום זמן, הוא ימצא איפשהו רגע פרטי בשביל להתכרבל על השטיח ולא לעשות כלום. 

כן, אלוני.

אלון.

אלוני על שולחן פיקניק פרובנסאלי מוצל

אלוני על מחצלת בפארק וולפסון

אלוני על הרצפה בלובר, ממש ליד ונוס

מרשה לעצמי. זה לא טריוויאלי לבחור לכתוב עליו. אני כל כך מתורגלת בלשמור על שיווי משקל, על איזון, במה שמקדישה לשני הילדים, שאפילו במקום הזה, שלא נוגע בהם ישירות, מתקשה לתת מרחב גדול ושלם רק לאחד משניהם. מיד מתחיל להתרקם בראש פוסט פיצוי שאקדיש לשירי.
אבל עוזבת את זה עכשיו.
לוקחת את הזמן והמקום לספר עליו, לכתוב אותו. אולי יתבהרו לי עניינים.


שנים שאני חושבת שאלוני הוא אהבה שלבשה צורה של ילד. קליפה דקה מבחוץ, מבפנים כולו רגש.
לאחרונה נראה שהילד גדל, וקצת יותר קשה להגיע לרכות, לחום, לטוב שבפנים. יותר קשה לו, יותר קשה לנו. הוא לא 'התקלקל', הטוב עדיין קרוב מאד לפני השטח, גם אם מעט פחות. למשל: קודם רצה לראות סרט, אבל הרומבה ניקה בסלון והרעיש לו. ביקשתי שייתן לרומבה עוד איזה רבע שעה לעבוד ואלוני אמר - בסדר, אבל בינתיים אני יכול להתכרבל עלייך קצת? התיישב על הרצפה, חיבק את הרגל שלי והיה מאושר. ובכל זאת.


מה קרה. מאיפה ההתקשחות (היחסית).
באנגלית אומרים to wear your heart on your sleeve. מישהו שהלב שלו על השרוול הוא חשוף מאד, פגיע מאד. אני לא חושבת שזה היה המצב של אלוני, ושבוחר להיסגר כדי להישמר יותר.
יש כאן גם בטח עניין של גיל, של למידה מאחרים.
אבל עכשיו, כשאני כותבת, מרגישה שאני מסתובבת מסביב לדבר האמיתי. והדבר האמיתי הוא אנחנו, ההורים שלו. אנחנו גרמנו לו להשתנות.
אסביר:
בשנה האחרונה אנחנו הופכים יותר ויותר ממוקדים בקשיים שלו. מסמנים הפרעת קשב, ערים מאד לרגעים של חוסר ריכוז, חסרי סבלנות אל מול קשיי ההתארגנות בבוקר ובכלל.
במשך שנים היינו אהבה טהורה מולו, ועכשיו הרבה יותר ביקורת.
יש כאן גם עניין של איזון בין שני הילדים, אני חושבת. אם לחזור להערה שבהתחלה: במקום שפע ביקורת לכיוון אחד ושפע אהבה לכיוון אחר, כמו שהיה לאורך יותר מדי זמן, עובדים בשביל לתת משניהם לשניהם.
(וברגע הזה אני מרגישה שכל הביקורת היא טעות-טעות-טעות. שצריך לתת רק אהבה, ובשפע, קצת מים ואוכל, וכך יגדלו טוב. כמו פרחים - בחיים לא הייתי חולמת לבקר פרח על התנהגותו או לנסות לחנך אותו :)  )
הביקורת הזאת, ההסתכלות דרך משקפיים של 'בעיה', מצרה את צעדיו.
ברור איך זה קורה לנו - דב מכיר את החויה הזאת מעצמו, וחולם למצוא דרך עבור אלוני לחמוק מהמכשולים הצפויים; אני מכירה את זה מהצד המקצועי, ומאמינה שבליווי קרוב ועקבי אפשר להיטיב הרבה. אבל כרגע נראה לי שעם כל הכוונות הטובות שלנו אנחנו גורמים פגיעה גדולה.

עם אינדי 1

לא סתם התחלתי בחתול. יש לו תפקיד חשוב בחיים של אלוני עכשיו. הוא מייצג את הרך, את האהוב. כשמדבר אליו ועליו מרשה לעצמו להיות כולו ברגש.

עם אינדי 2

גם כדי להתקרב אלינו באמת, לדלג על כל המוקשים שבדרך, משתמש בחתול: פונה אלי בקול ובטון השמורים לחתול ואומר לי - 'אינדי מתוק שלי, מי חתול מתוק? מי חתולון?' ומתלטף באהבה. בהתחלה לא היה לי נעים שהוא פונה אלי ככה, כאילו לא רואה אותי, אחר כך הבנתי שמוצא לו דרך לעקוף את הקושי שגדל בינינו, ואני מקבלת באהבה את הטריק הזה.


כשאינדי בסביבה אלוני כל הזמן סביבו: פותח לו ברז שישתה, רודף אחריו כדי ללטף אותו, שוכב ומתפנק לידו. וכשאינדי בחוץ או בחדר של שירי, גם אז אלוני סביבו - הוא מלטף את השטיח כאילו יש שם חתול, הוא שר את השיר הידוע 'אינ-דו-לצ-יה' (יש לי פה אחריות מסויימת, אני זאת שאמרתי לו שזה מה ש'הקליק' שרים, ומאז הוא שומע מה שרוצה לשמוע, ומבחינתו הם שרו על אינדי שלנו ועל האינדולציה שהוא עושה לאלוני בלב, אפילו שגם הילד וגם החתול עוד לא חישבו להיוולד אז. מדהים עד כמה רחוק אפשר ללכת עם זה ששומעים מה שחושבים - אלוני כמעט מאמין שערן צור שר ש'הכל לכדי חתול אינדולטיבי'..).

אלוני עם הבן-דוד הכי הכי - מפק'ה

כשאני באה לקחת אותו מבית הספר, הדבר הראשון שדחוף לו לברר זה אם אינדי נשם כשהוא לא היה בבית. הוא אומר שכל נשימה של אינדי היא חג, סיבה למסיבה. יתר על כן: כל נשימה שלו משנה את מצב העניינים בעולם. הוא אומר - נשברה לי עוד שן כשקיבלתי מכה בחוג קרקס, אבל אז אינדי נשם והעולם השתנה והשן החזיקה מעמד.
ברור שסיפרתי לו על אפקט הפרפר. והוספתי כמה משפטים על החתול של שרדינגר, שתקוע שם בקופסא בסופרפוזיציה שלו.
עד שאינדי ינשום, ואז הכל ישתנה.
בכלל, לילד יש ידע פיזיקלי נרחב - הוא מכיר מקרוב את החוק השני של התרמודינמיקה, שאומר שהאנטרופיה במערכת סגורה לעולם תגדל. מישהו לא יודע מה זה אנטרופיה? קלי קלות, נכנסים לחדר של אלוני בכל זמן נתון ומבינים מיד :)
הוא עצמו למד את החוק על בשרו, כשראה שהצעצועים מתעקשים לצאת מהסלסלות ולהתערבב זה בזה, הקלפים מכל החבילות מתיידדים והגולות סתם מתגלגלות לכל כיוון. ואף פעם לא ראינו משהו מכל אלו חוזר למקום שלו באותה קלות. אין מה להגיד, עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהאנטרופיה היתה רק בתאוריה, מישהו דמיין את החדר של אלוני בדיוק. ככה נוצר המושג.


אבל מה, יחד עם הקשיחות הזאת שמנצה אצלו, נולדים גם דברים חדשים טובים. הוא מצחיק-מצחיק-מצחיק. בכוונה. לפני כמה ימים כעסתי עליו והוא התחיל לדבר כאילו לעצמו בקול רם: תרגע אלוני, זה רק חלום, אמא לא באמת רוגזת, היא בעצם אוהבת אותך. עשה את זה בשביל להרגיע את עצמו ולהצחיק אותי, וזה עבד מעולה. כל הכעס עבר ברגע :)
מחבר שירים ברגעים קשים (נגיד כשאני אומרת לו שמאוחר ואין זמן לאמבטיה, רק למקלחת מהירה). נשכב על השטיח במסדרון ושר בקולי-קולות: אני עזווווווווב, אני הילד הכי עזווווווווב בעווווווולם, אמא לא מרשה לי לעשות אמבטיהההההההההההה, אני כל כך מסכההההההההן ואבוווווווד, אין לי עם מי להתחבההההההק. 
או שהוא עושה קסמים. יש לו כמה קסמים שווים, בהם מין אזיקים כאלו שבאים עם טבעת שרק קוסמים אמיתיים יכולים להשחיל עליהם, והוא למד את הטריק, ועושה אותו עם כל המסביב - 'גבירותי ורבותי, לא תאמינו, נסו בעצמכם' וכל מיני כאלו, כולו מלא חן שלא יתואר.


וכל החן הזה גדל כפליים מאז שיש פחות שיניים. לא סתם אמר (עשיתי לכם הטרמה כמה פסקאות למעלה..) שכמעט נשברה לו עוד שן.
מעשה שהיה כך היה:
יום חמישי, 10 בבוקר, בדיוק חזרתי מליווי הכיתה של אלוני לשיעור בריכה, והנה טלפון מבית ספר: המורה מתקשרת לספר שאלוני קיבל מכה בפה כששיחק בחצר, ומדמם מאד מהשיניים.
ריצה קלה ואני שם תוך שתי דקות. הילד חיוור. פותח את הפה - שומו שמיים! שן קדמית עליונה אחת נוטה כולה לאחור, ושכנתה בזווית מפחידה קדימה. אוהו.

אלוני עם שתי שיניים פחות, ועם חדשה שכבר
הספיקה לגדול תוך שבוע אחד

מזל שיש רופא שיניים ממש קרוב. הולכים אליו. פקידת הקבלה מבקשת מאלוני להראות לה מה קרה, הוא מראה והיא מפסיקה לחייך ואומרת - טוב מאד שבאתם. הכל מהיר מאד - צילום, רופא נחמד. אלוני שוכב בכורסא, נותן לי יד. הוא כל כך מעורער ששוכח לגמרי לדבר צרפתית. אני מתרגמת לו את דברי הרופא, וכדי להרגיע משחילה בין כל שני משפטים את נוסחת הקסם - אינדי נשם.
הרופא אומר שאין ברירה, צריך לעקור את השתיים. שיני חלב, לא סוף העולם. אבל מרוב ההזדרזות לא הספקתי בכלל להכין את אלוני לאפשרות הזאת, והוא נבהל מאד. מאד מאד. ילד יקר ואהוב. משחה מאלחשת, זריקת הרדמה (שכאבה למרות המשחה..) ועקירה (שלא הרגיש בכלל).
וזהו זה. 
אחר כך הרבה פינוקים בבית, הרבה מרק עדשים עם אורז (כי לא יכול לאכול דברים קשים) והרבה אהבה. ומתנה כפולה מפיית השיניים, כמובן.


מסקנות:
1. אם צריך לעבור כזה דבר, כדאי שזה יהיה עם אלוני. הוא נותן לעצמו להרגיש, להישען, להעזר. מקבל באמון ובאהבה מה שצריך. יודע אפילו להגיד אחר כך שבעצם בכה מבהלה כי כשאומרים 'לעקור שיניים' זה נשמע נורא מפחיד, יותר ממה שזה באמת.


2. לראות את הילד שלך בפה מלא דם זה דבר לא קל. האימאז' לא יוצא לי מהראש. כל כך לא מקנאה בהורים שמטפלים בילדים חולים או פגועים.

זאת אני! יום הולדת חמש בלי שן

3. שן קדמית עליונה שבורה זה עניין תורשתי :)
גם לי היתה אחת כזאת מגיל ארבע עד גיל שבע. והכל בגלל זיו! יום חורף בגן, לא יוצאים החוצה. עורמים שמיכות וכריות על הרצפה וקופצים מהשולחן עליהם. תורי מגיע. זיו, שקפץ לפני, לא רוצה לזוז מהשמיכות. אני קופצת הצידה, נתקלת ברגל של השולחן. שן שבורה. דם. רופא שיניים. עקירה. עוד זוכרת בדיוק את הסצינה בה לוקחים אותי לשם. מעניין אם גם אצל אלוני זה יישאר ככה. עוד פרט קטן כדי להשלים את הסיפור: אולי חצי שנה אחר כך זיו נסע בתלת-אופן שלו בירידה הגדולה שליד הגן, שרוכי הנעליים לא קשורים, ובדיוק ליד הבית של בבה-רוסקה המכשפה נתפסו השרוכים שלו בגלגל והוא נפל. שתי שיניים קדמיות שבורות. (אני שומעת מהקהל 'שן תחת שן'?). 


אז ככה, הילד המתוק הזה מתנדנד בין רכות לקשיחות, בין קטן לגדול. לרגעים הוא כולו לב - כשמוזמן לחיבוקיאדה במיטת ההורים, למשל - וברגעים אחרים הוא שמור ועצור (כשרוצה לנשק אותו לפרידה לפני בית ספר. לא מתנגד אבל לגמרי לא מתמסר). רגע מאמין בפיית השיניים וברגעים אחרים מזלזל ברעיון. אבל באלוהים מאמין כל הזמן. יותר ויותר מיום ליום. מוצא תשובות לשאלות מסובכות - מיישב בקלילות את הסתירה שבין ממצאים פרה-היסטוריים לבין סיפור הבריאה. 
אבל לא הולכת לפתוח את הנושא הזה עכשיו.
וגם לא לספר כמה נעלבתי כשהציע לי לנקות את הרחוב, כי הוא מלוכלך, ואני הרי אוהבת לנקות (שומרת את זה לאיזה פוסט בענייני ג'נדר).
ואפילו לא על לולה מהכיתה שלו שקוראת לו 'mon petit amour'.
בהזדמנות אחרת כל אלה..
עכשיו רוצה רק להזכיר לעצמי את המסקנה החשובה שלי מהתחלת הפוסט - כל מה שאלוני צריך ממני זאת א ה ב ה. (מתאפקת לא לקשר לכאן ביטלס ואפילו לא את אהוד בנאי..). כל השאר יבוא בדרך שלו, בקצב שלו. בעזרת השם, אמן ואמן.


נשיקות ואהבה בשפע, 
רינת.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

הילדים שלנו באו לעולם בעזרת טכנולוגיה רפואית מתקדמת. לו היינו מנסים את מזלנו כמה שנים מוקדם יותר, לא היה לנו סיכוי. בני מזל אנחנו שיש לנו את שני המתוקים האלו, שהלב מתרחב ומתכווץ בו-זמנית מרב אהבה אליהם. אבל לא עליהם אני רוצה לדבר כאן היום, אלא על מה שעברנו בדרך אליהם. 
זה סיפור ששייך לעבר הרחוק, גר בעומק הלב. 
לאחרונה (נדמה לי שבעיקר בעקבות האחיינית הקטנטונת שעומדת להצטרף למשפחה בקרוב, ודרך האהבה והדאגה העצומות להורים שלה) הזיכרון של הטיפולים, ההריונות והלידות מִתְחַיֵה (יש מילה כזאת?) בי מחדש. אני רוצה לכתוב על זה כאן, למשש את הזיכרון הזה מקרוב, לשתף. בעלי לב חלש מוזמנים לדלג...

קראתי לא מעט בבלוג של אורית עריף הנהדרת, שחלק ממנו מוקדש להתמודדות שלה עם קשיי פריון. היא פותחת הכל, טוב ורע. אני לא יודעת, מתלבטת איך לכתוב: האם לדבר את הכאב האמיתי, שעדיין (ובטח לתמיד יהיה) בתוקף; אולי לנסות פשוט לספר מה היה, ולתת לסיפור להעלות מה שיבוא; אולי להביא דברים שכתבתי אז ושכתבו לי, וכך לצייר את התמונה.

לא, כל אלו מפחידים מדי, חשופים מדי, פוצעים מדי.

יש לי רעיון אחר.

לפני כמה שנים, ליאת – שהיא פסיכיאטרית, יוצרת, אם, חברה ועוד הרבה דברים – הקימה את "נפש אם", אתר לתמיכה נפשית באמהות ואמהות-שבדרך. ביקשה אז שאכתוב לאתר משהו על טיפולי פוריות, וכך עשיתי. אביא לכאן עכשיו בערך את מה שכתבתי לה אז. אני חושבת שבתוך הבלוג שלי אותן מילים יקבלו צבע אישי יותר, וכך יגעו, אבל בזהירות, בלב.

חוכמה קטנה מאד, החוכמה שבדיעבד.

אילו הייתי יודעת אז, בשנים המתישות והמייאשות של טיפולי הפוריות, שיום יבוא ואשב ואכתוב באמצע הלילה, כששני הילדים ישנים במיטותיהם.

אילו הייתי יודעת אז, בשנים הארוכות והכאובות של הטיפולים, שככה תראה ההורות שלנו, כזאת תהיה המשפחה.

הייתי נוהגת אחרת? הייתי מרגישה אחרת? הייתי משנה משהו?

אלוהים יודע.

***

אני שבה לאחור, צוללת לתקופה ההיא.

כבר ארבע שנים שאנחנו יחד. אחרי דרך ארוכה מבפנים, מרגישים שכן, כבר מוכנים להיות הורים. מפסיקה גלולות. מנסים. אין הריון, אין הריון, אין הריון.

רופאים. בדיקות.

אני שונאת רופאים.

תחושה איומה שמהרגע שניתן להם דריסת רגל בתוך אפשרות ההריון שלנו, מיד הידרדרות עד לאין סוף. החלקה במורד שקצהו מי ישורנו.

בדיקה אחת נותנת לנו אגרוף בבטן, אחרת סטירה בפרצוף.

אבל אפשר ככה ואפשר ככה אומרים רופאים, יש לנו הרבה נסיון בזה וגם בזה. הרבה יותר מאוחר יסתבר שהנסיון הרב שלהם הוא מועט מאד בעצם, והנעלם רב על הגלוי עבורם, כמו עבורנו.

אנחנו תועים, מבולבלים, מחפשים תשובות לשאלות שעוד לא יודעים לשאול.

מפה לשם נכנסים לאיזה מסלול של טיפולים. מסלול מהיר אצלנו – מיד להפריית מבחנה, IVF.

הספקות נעלמים, השאלות נשארות מאחור, מהרגע שאנחנו בתוך העניין – כל החוץ נעלם.

המטרה משתנה: כבר לא הורות ומשפחה הן המטרות, אלא שאיפה בוערת לנצח את הפגם הזה, להצליח למרות הכל, להחזיר את החיים לסדרם. רק אם אהרה ואלד הכל יהיה בסדר.

רק אצלי זה ככה, האובססיביות הזאת? לא יודעת. נדמה לי שלא.

אולי משהו במערכת מנתב אותנו לשם, הדחיפה של הרופאים לנסות עוד ועוד ועוד, גם במקרים שבהם סיכויי ההצלחה קטנים.

אולי משהו בתרבות, שמקדש את ההולדה והמשפחה.

אולי משהו מבפנים, שלא רוצה להיפרד, לא רוצה לוותר על הדרך הרגילה להקים משפחה. לא מוכן להשלים עם האובדן.

אובדן.

כל כך הרבה אובדנים בדרך הזאת. כל עובר, פרח קטן של תאים שנראה באולטרסאונד לפני ההחזרה לרחם, אוצר בחובו ים של תקווה. ובכל פעם שאין הריון הופך הים הזה לאוקיינוס של צער. עם הזמן מחמיץ הצער, הופך לייאוש. לאכזבה.

זריקה של החומר הלא-נכון שמזריק בן הזוג בטעות, באיזה לילה מאוחר ומטושטש. כאב, כעס, אובדן של אמון.

ויותר מהכל – הריון שאינו מגיע לסוף הטוב, המיוחל. שמסתיים טרם זמנו. מוות מבחוץ ומבפנים.

בסטטיסטיקות של המחלקות להפריה חוץ גופית מדברים על אחוזי הריונות ועל take home babies. ויש הבדל בין המספרים. ההבדל הזה הוא חלק מהסיפור שלנו, הוא חלק מהסיפור של רבים כמונו, סיפור של כמעט-תינוקות, שהיו ואינם עוד. אובדן.

מציאוֹת.

לא רק איבדנו בדרך הזאת. מצאנו לא מעט. מצאנו זה את זה. הקרבה והשותפות בינינו התחזקו במאבק. כן, למרות הזריקה ההיא. לפחות אצלנו, ההורות מהווה אתגר קשה יותר לזוגיות מאשר הטיפולים.

מצאנו אנשים טובים בדרך – מיכל, שהקימה קבוצות תמיכה לנשים ולזוגות, והצליחה להיות בנאדם בתוך כל המערכת הזאת; תמר האמבריולוגית מהמעבדה, שבכל פעם שהזריקה זרעון לתוך ביצית, עטפה את שניהם בחום ואהבה. ואני בטוחה שככה עשתה קסמים.

ושותפים לדרך שפגשנו דרך קבוצות התמיכה, דרך האינטרנט או סתם בהמתנה במסדרון. החברות הזאת הקלה לאין שיעור על המעמסה, וכמה מהם נשארו קרובים ומלווים גם בהמשך.

דילמות.

עבורי, אחד המשאות הכבדים  בתוך הטיפולים היה התביעה מעצמי לנסות לשמור על מצב רוח טוב ואופטימיות. הרי החברה-של-הבת-של-השכנים-מלמטה הרתה ברגע שהפסיקה טיפולים ונסעה לחופשה בחו"ל, ולחץ הוא מונע-הריון שהוכח במחקרים.

אהה. כן.

תביעה אכזרית. לא מספיק שבטיפולים שולטים במערכת ההורמונלית שלי, גם במערכת הרגשית צריך שליטה? לקח לי זמן לאפשר לעצמי לא להסכים. לסרב. לא אכפת לי מה היה עם החברה-של-הבת-של-השכנים. לי מותר להיות עצובה ומיואשת. והייתי. והריתי.

ושאלת השיתוף. עבורי זאת לא שאלה. אני משתפת. גם ככה קשה, אז להוסיף את הכובד שבהסתרה ובהתחמקות, לא בשבילי. מצד שני, השיתוף מעורר בסביבה איזה ציפייה. ומה עכשיו – אני צריכה לספר לכולם בדיוק באיזה יום מה, כמה זקיקים ובאיזה דרגה העוברים?

ועיקר הקושי בשיתוף הוא שלא נשאר לי מקום להתכנס בתוכי ביום של הטלפון ההוא, של התשובה. או של המחזור, שמגיע בדרך כלל לפני בדיקת הדם. ואני, כמו שאני, עוד לוקחת על עצמי את משא התחושה שאני מאכזבת את הסביבה.

ומצד אחר, מה אני יודעת. כאילו אני יודעת מה טוב לי. איפה.

בתוך הכאב הכי גדול, כשאיבדנו תאומים בלידה מוקדמת, ואמרנו לכולם בבירור שלא רוצים שיבואו בכלל, בא חבר אחד ואמר שלא מעניין אותו מה אנחנו אומרים, הוא חייב לחבק ולנשק אותנו והנה הוא כבר הולך. והחיבוק והנשיקה שלו מאז נשארים איתי גם היום. ולתמיד. וחברה אחרת שהתקשרה יום-יום-יום במשך חודשים, לא נתנה לי להסתתר בשמיכה ולהתעלם מהטלפון, אפילו שרציתי כל כך. כל כך יותר חכמים ממני היו שניהם. ועודם.

***

בחזרה לכאן.

הילדים עדיין ישנים, אני לא דואגת.

בכלל, גם כשהיו תינוקות לא מצאתי את עצמי מקשיבה לנשימותיהם בחרדה. נדמה לי שבהורות שלנו אין עקבות שמסמנים את הדרך שעברנו כדי להגיע אליה.

זה היה שלב בחיים. הוא מאחורינו.

ועל כך יש להודות יום-יום. יום-יום.

עד כאן מה שכתבתי לליאת. בערך. זה כמעט הסוף (אופיר, אל יאוש J), רק רוצה להוסיף כאן שיר שנפש יקרה שלחה לנו אז, לפני 11 וחצי שנים. שיר זיכרון.

חולות טובעניים ז'אק פרוור

Sables mouvants Jacques Prévert

שדים ופלאות רוח וגאות במרחק כבר נסוג הים שדים ופלאות רוח וגאות ואתה כמו עשב ים שהרוח מלטפת ברכות בתוך חולות המיטה נע בחלומך שדים ופלאות רוח וגאות במרחק כבר נסוג הים אבל בעיניך הפקוחות-למחצה נשארו שני גלים קטנים שדים ופלאות רוח וגאות שני גלים קטנים שמטביעים אותי.

Démons et merveilles Vents et marées Au loin déjà la mer s’est retirée Démons et merveilles Vents et marées Et toi Comme une algue doucement caressée par le vent Dans les sables du lit tu remues en rêvant Démons et merveilles Vents et marées Au loin déjà la mer s’est retirée Mais dans tes yeux entrouverts Deux petites vagues sont restées Démons et merveilles Vents et marées Deux petites vagues pour me noyer.

זהו.

אני מוחה את הדמעות, מארגנת חיוך, ועומדת בפתח היציאה מהאולם כדי להיפרד מכם, כמו תמיד, בנשיקות. 

רינת.