למקומות, היכון

קפוץ!

'קפצי', ליתר דיוק.

שלום, שלום.

זאת אני, הקפטן שלכם. במקום אחר, זמן אחר, אריזה משופרת.

התגעגעתי מאד, לכל אחת ואחד מכם. לידיעה שאתם שותפים בחיינו ולתחושת הקרבה, למרות המרחק (על גווניו השונים).

יושבת במטבח, בחלון מסתחררים פתותי שלג. הם באמת מסתחררים, לא סתם ביטוי ציורי. עפים לכאן ולשם, לפעמים אפילו למעלה. קלים-קלילים. מצפים את העולם בקצפת. יפה לראות אותם דרך הצלופן של קישוטי חנוכה שהכנו (מקצועיים, אה?).

לפני שבוע בערך, פקחתי עיניים בבוקר וראיתי דרך החלון המון זבובים. זבובים? המונים? בחורף? באמת מוזר. רק כשקמתי הבנתי שהם בכלל לא שחורים, ואפילו לא זבובים, אלא פתותי שלג זעירים. באותו יום ירד רק מעט, ולא נשאר, אבל מאתמול בבוקר זה אמיתי לגמרי.

ההליכה לבית הספר בבוקר לוקחת 20 דקות במקום 5, כי ממש מוכרחים לדרוך בכל פינה בדרך שהשלג בה חף מצעדים. שלא לדבר על התהליך הארוך של ההתלבשות לפני שיוצאים - טייטס (לאלוני אמרנו שאלו גטקעס, כדי לא ליצור בעיות בזהותו המגדרית או משהו), שכבות של גופיות, כפפות ומגפיים מרופדים היטב. מקפידה עם הילדים יותר מאשר עם עצמי, גם כי כזאת אני (וזה לדיון בפוסט נפרד, אולי), גם כי אחר כך בבית הספר מבלים את ההפסקות בשלג. באושר גדול.

יש שלושה כללי-שלג שאמורים לציית להם בבית הספר: לא לרוץ בחצר כדי לא להחליק, להיות עטופים כראוי, לא לזרוק כדורי שלג (ובעיקר לא על הפנים). עם שני הראשונים מסתדרים, פחות או יותר, אבל ברור שהשלישי הוא בדיחה.

ובעצם היום יום אחרון ללימודים, בעוד רגע מתחילה חופשה. נספיק עוד לתפוס בזנב של חנוכה, להדליק נר שמיני בלי לחשוב על בית ספר מחר. תענוג. (כרגיל, אני קצת מגזימה. למעשה, עם הארבעה ימי לימוד בשבוע שיש כאן, היו לנו כמה וכמה הדלקות נרות בלי בית-ספר למחרת).

הייתי חייבת לצרף עוד כמה תמונות מושלגות. גם כדי לחסוך לכם ולי אלפי מילים (תמונה שווה וגו'), גם כי השילוב בין האור התכלכל, הקריר, של השלג, לבין האור החם של החשמל, מקסים אותי מחדש בכל פעם. אתמול, אחרי שהשאלנו ספרים, הילדים גילו בחצר האחורית של הספריה (לה שייכים החלונות המוארים שמימין) מאגר סודי של שלג נקי ויפה. שירי גלגלה כדור עצום. חברתה הכינה אחד לא פחות גדול, ואלוני עזר פעם לזו ופעם לזו.

תמונה אחת אחרונה - בדרך מהספריה הביתה עברנו ליד העיריה, שמקושטת יפה כל כך לכבוד חגי החורף.

יש רגעים שאני מרגישה כאן כמו תיירת, רוצה לשמור את המראות כדי להזכיר לעצמי שככה היה. הצילום החגיגי והזוהר הזה שייך לאותם רגעים.

אני שואלת את עצמי מה זה אומר על המקום שלי בעולם, האם רגלי נטועות איפשהו, ואם כן - היכן. אבל עוזבת את זה לעכשיו. כעת חג ואור ויופי, ושאלות מורכבות - הצידה (ובכלל, שישארו שם לתמיד. הכי כדאי. אולי).

זהו להיום.

להתראות בקרוב, אני מקווה.

חיבוקים מצרפת,

רינת