שלום, שלום,
בימים האחרונים, מאז שכתבתי, קורה שבאמצע הרהור אני אומרת לעצמי: את זה שווה לשמור לבלוג, את המחשבה הזאת. וכמובן ששוכחת אחר כך.
אבל הנה משהו שאני זוכרת: יורודיסני זה מגעיל. אני שונאת יורודיסני. בחיים לא רוצה ללכת לשם יותר.
ואין מה להתרשם מהתמונה היפה הזאת של קפטן הוק על הספינה שלו, שמפליגה על הכביש הגשום במצעד הלילי. מגעיל בכל זאת.
אספר קצת: דויד וארמל והבנות (חברים טובים מפרובנס) באו לבקר בחופשה, והחלטנו להעביר את אחד הימים ביחד בדיסנילנד (לכבוד יום ההולדת של לואיז, בעצם). פעם שניה שאנחנו שם, היינו כבר לפני שנה וחצי, כשנפשנו בפריז, הרבה לפני שחשבנו שייצא לנו לגור באזור.
אבל הפעם הכל היה סודי. אמרנו לילדים שהולכים לטייל בפריז. דויד ודב הכינו סיפור כיסוי מעולה - הולכים לעשות סיור בתי כנסת עתיקים. ובפרט אנחנו רוצים לבקר באיזה בית-כנסת-רפאים, לשם חייבים להגיע בשביל להשלים מניין. אהה. הושקעו המון צחוקים בפיתוח הרעיון הזה, אבל בסוף בכלל לא היה נחוץ. יצא שנסענו במונית גדולה (כי שביתה ברכבת הרלוונטית), ובדרך היה ערפל כבד שלא-רואים-ממטר, וגם במונית היו מסכי טלויזיה קטנים כמו במטוס, והילדים היו שקועים עד המצח בסרט 'ארתור'. ככה שבכלל לא ראו את כל שלטי המיקימאוס השמחים שבדרך, ולא שאלו לאן נוסעים. רק כשעברנו בשער ממש הבינו מה קורה. והרגעים הראשונים, השילוב של האושר הילדותי העצום והתחושה הדיסניאית של מסיבה וקסם ושהכל אפשרי, היו באמת מחממי לב.
אבל אחר כך.. המקום הזה מטבעו הוא מדגרת תסכולים - כל הזמן מרגישים שמחמיצים דבר כזה או אחר, ומבפנים תמיד פחות שווה מאשר מבחוץ.
והילדים הופכים חמוצים, אחת רוצה למתקן הזה, שנייה מגלה בצער שהיא נמוכה מדי בשביל המתקן ההוא, השלישי שואל בכעס למה עומדים ולא מחליטים והרביעית בוכה שקר לה. ואני עם מפה ססגונית מלאה באייקונים מסתוריים בידי, מנסה לפענח מאיפה ולאן, ורוצה לברוח רחוק רחוק. רחוק מהצבעוני הזה, מכל הצמר-גפן-מתוק (בצרפתית קוראים לו בכלל 'ברבאבא', ומשם השם שלו), מהשלג המלאכותי (היו באזור עוד כמה פינות של שלג אמיתי שלא נמס, אפור ורטוב, ולידו שלג צמר גפן לבן ונקי). בחילה בלתי פוסקת. ולא דווקא בגלל המתקנים המסתחררים.
רואים בתמונה איך אנחנו נהנים עד אימה ברכבת ההרים? בעצם לא רואים הכי טוב, כי מדובר בצילום-של-צילום מאלו שהמתקנים מצלמים באופן אוטומטי בזמן הבילוי. ובכוונה. בגלל שהבלוג פתוח לעיני עולם ומלואו, לא אשים כאן תמונות ברורות, בהן רואים היטב את הילדים, את החברים או אותנו. בשביל לראות אותנו גדולים ויפים כמו שאנחנו בחיים, צריך להיפגש באמת.דבר טוב אחד למדתי אתמול: הילדים הפכו עמידים יותר בפני כל הסחורה הדיסנית, לא נרשמה אף בקשה לקניית מיקי, לא התחננו לשום שמיקי. אפילו לא הציצו בחנויות. יששששש!
ודבר טוב שני: סיפור נחמד שמראה כמה דויד הוא בן-אדם. אכלנו שם איפשהו. בחוץ כתוב 'המסעדה הטובה בעיר, לא תתחרטו' ובפנים מגלים שיש שתי מנות: פיצת ילדים או פיצת מבוגרים, שתיהן בצורת ראש מיקימאוס. כל אחד מזמין את הוריאציה המתאימה לו, ואוכלים. אין ברירה. והנה החלק היפה: בסוף, אחרי שזרקנו את השאריות לפח, דויד ניגש לעובדים האומללים של המקום הלא נעים הזה, חיכה רגע שיתפנו מעבודתם, ואמר להם תודה ושהיה מצויין. בכנות גמורה.
ודב מוסיף שגם יום קודם לכן, בסוף הביקור בוורסאי, דויד פנה לשומרת בכניסה והודה לה על הביקור בביתה. ברצינות ובנעימות.
רוצה ללמוד ממנו לעשות ככה, לתת לאנשים בדרך מתנות קטנות כאלו. רק חסרה לי איזה הרגשת-ערך-עצמי, כזאת שתאפשר לי להרגיש שלמילים שלי יש טעם עבורם. נו, צריך לעבוד על זה עוד קצת.
היו עוד הרבה עניינים, כולל מפתחות בית ואוטו אבודים-עד-מאד (שנמצאו בסוף בתיק של דויד, אחרי שדב הסתיר אותם שם היטב, במחשבה שמדובר בתיק שלו), והצצה באורות החגיגיים של האייפל בסוף היום (נראה גם הוא כמו איזה סוכריה ענקית ומטופשת עם כל הצבעוני הזה, אבל שם לפחות יש עוצמה אמיתית מתחת, לא רק אורות דיסני אווריריים).
ובסוף כל זה בית.
להניח מאחורי את היום הזה, לקרוא עוד כמה עמודים על שוטרים יידיים שמוחקים מיד את כל המתיקות, ולעצום עיניים. לילה טוב.
חיבוקים הרבה לכו-לם,
רינת
אוהבת אותך מאד מאד ומעריצה אותך על הפתיחות והכנות הכתיבתית וההיותית.
השבמחקיעל