מה אני מחפשת באמת?
גומרת קשר ועוד קשר ובערך עוד אחד,
מין התנקות כזאת מבפנים.
יחד עם סידור מחדש של הבית, להפוך אותו למקום נועם ולא רק מקום,
יחד עם התנקות מכל האני הזה.
לפני אולי עשרים שנה חלמתי חלום, וכשהתעוררתי הבנתי שמדובר בחלום-זיכרון-לידה.
בחלום אני נכנסת למסעדה, מסתכלת מסביב, שולחן עם שתי נשים וגבר. העיניים שלי מתמקדות באיש. הוא לועס משהו. מתוך המבט המרוכז אני פתאום נהיית בתוך הפה שלו. אני מה שנלעס שם (זה לא נשמע כל כך מוצלח עכשיו, כשאני כותבת, אבל בחלום אין למראה שום קונוטציות. רק מראה). מכאן אני יודעת לספר רק מה שבפנים: אני משהו רך, גמיש וחזק. נלעסת בחניכיים, ללא שיניים. יש הרגשה ברורה שיש לי מרכז, אבל השוליים שלי לא מוגדרים, לא ברור איפה נגמרת אני ומתחיל מה שלועס אותי. אני לא מופרדת.
החלום רק בתחושה. לא רואים כלום. ובכל זאת לדברים יש צבע, צבע אדום-בורדו-חום של בִּפְנים, של חלקים פנימיים בגוף.
לא כואב לי. אני מרגישה לעיסות חזקות כמו גלים, כמו מסאז', אבל זה לא כואב.
לפני אולי עשרים שנה חלמתי חלום, וכשהתעוררתי הבנתי שמדובר בחלום-זיכרון-לידה.
בחלום אני נכנסת למסעדה, מסתכלת מסביב, שולחן עם שתי נשים וגבר. העיניים שלי מתמקדות באיש. הוא לועס משהו. מתוך המבט המרוכז אני פתאום נהיית בתוך הפה שלו. אני מה שנלעס שם (זה לא נשמע כל כך מוצלח עכשיו, כשאני כותבת, אבל בחלום אין למראה שום קונוטציות. רק מראה). מכאן אני יודעת לספר רק מה שבפנים: אני משהו רך, גמיש וחזק. נלעסת בחניכיים, ללא שיניים. יש הרגשה ברורה שיש לי מרכז, אבל השוליים שלי לא מוגדרים, לא ברור איפה נגמרת אני ומתחיל מה שלועס אותי. אני לא מופרדת.
החלום רק בתחושה. לא רואים כלום. ובכל זאת לדברים יש צבע, צבע אדום-בורדו-חום של בִּפְנים, של חלקים פנימיים בגוף.
לא כואב לי. אני מרגישה לעיסות חזקות כמו גלים, כמו מסאז', אבל זה לא כואב.
החלום-זיכרון הזה עשה לי הרבה טוב. עדיין עושה. כי:
- לא כואב להיוולד.
- כייף לזכור פתאום, כמו מתנה שקיבלתי.
- נעים ומשחרר להרגיש בבירור אני בלי כל מה שאספתי במשך השנים וחשבתי שזה מה שעושה אותי. משמע שאפשר לחזור לשם מתישהו: לוותר על המטען, ועדיין להיות עצמי.
ועכשיו ממשיכה הלאה משם. לא רק על מה שאספתי ונאסף לתוכי במשך השנים אני מוותרת. יותר מזה. לא דחוף לי יותר להיות מי שאני.
פוגשת אנשים. הם אומרים - ספרי קצת על עצמך.
פוגשת אנשים. הם אומרים - ספרי קצת על עצמך.
מה יש לי לספר בכלל. העצמי הזה, מה יש לעשות ממנו עניין. הנה, אני כאן, אני מחייכת, לא טוב ככה?
כבר לא מעניין אותי להיות חכמה וצודקת ומבינה וזה וזה וזה. מספיק להיות.
כמו בסיפור הזה שיש במשלים פילוסופיים לילדים: אב עשיר הראה לבנו את הנוף מהגבעה ואמר - הבט, בקרוב כל זה יהיה שלך. אב עני הראה לבנו את אותו נוף מול השמש העולה שהאירה את המישור ואמר - הבט.
ברכבת לאי-שם ישב לידי בחור צעיר. ראה שאני קוראת בעברית. ביקש שאלמד אותו מילים בעברית כי שפות הן האהבה הגדולה שלו. היי, אמרתי לו, בוא למקום בו אני עובדת, שם כל השפות הכי שוות. אה, הוא אמר, אני כבר תלמיד שם. לומד יפנית. ולימד אותי מילים יפות ביפנית. ים והר ובת-ים וברכת שלום שזה בכלל לא קוניצ'יווה (זאת אומרת כן, אבל רק בשעות אחר הצהרים. בבוקר אומרים אוהאיו, הוא הסביר). והחזרתי לו במילים יפות בעברית ובהסבר איך כותבים את ימי החודש באותיות בלי להידרש לצירופי אותיות אלוהיים מדי. בדיוק ככה אני רוצה לדבר עם אנשים, בלי להיות יותר מדי אני.
זה משעמם? זה לא מספיק? אני הייתי רוצה להיות בחברתם של אנשים שהם פשוט הווים?
שאלות. אין לי מושג. לא לגמרי משנה עכשיו. אני לא לגמרי בוחרת בדרך הזאת. פשוט כבר לא כל כך יודעת אחרת. ככה טוב לי. הנה, עובדה, אני כאן, אני מחייכת :)
