הילדים שלנו באו לעולם בעזרת טכנולוגיה רפואית מתקדמת. לו היינו מנסים את מזלנו כמה שנים מוקדם יותר, לא היה לנו סיכוי. בני מזל אנחנו שיש לנו את שני המתוקים האלו, שהלב מתרחב ומתכווץ בו-זמנית מרב אהבה אליהם. אבל לא עליהם אני רוצה לדבר כאן היום, אלא על מה שעברנו בדרך אליהם.
זה סיפור ששייך לעבר הרחוק, גר בעומק הלב.
לאחרונה (נדמה לי שבעיקר בעקבות האחיינית הקטנטונת שעומדת להצטרף למשפחה בקרוב, ודרך האהבה והדאגה העצומות להורים שלה) הזיכרון של הטיפולים, ההריונות והלידות מִתְחַיֵה (יש מילה כזאת?) בי מחדש. אני רוצה לכתוב על זה כאן, למשש את הזיכרון הזה מקרוב, לשתף. בעלי לב חלש מוזמנים לדלג...
חוכמה קטנה מאד, החוכמה שבדיעבד.
מצאנו אנשים טובים בדרך – מיכל, שהקימה קבוצות תמיכה לנשים ולזוגות, והצליחה להיות בנאדם בתוך כל המערכת הזאת; תמר האמבריולוגית מהמעבדה, שבכל פעם שהזריקה זרעון לתוך ביצית, עטפה את שניהם בחום ואהבה. ואני בטוחה שככה עשתה קסמים.
זה סיפור ששייך לעבר הרחוק, גר בעומק הלב.
לאחרונה (נדמה לי שבעיקר בעקבות האחיינית הקטנטונת שעומדת להצטרף למשפחה בקרוב, ודרך האהבה והדאגה העצומות להורים שלה) הזיכרון של הטיפולים, ההריונות והלידות מִתְחַיֵה (יש מילה כזאת?) בי מחדש. אני רוצה לכתוב על זה כאן, למשש את הזיכרון הזה מקרוב, לשתף. בעלי לב חלש מוזמנים לדלג...
קראתי לא מעט בבלוג של אורית עריף הנהדרת, שחלק ממנו מוקדש להתמודדות שלה עם קשיי פריון. היא פותחת הכל, טוב ורע. אני לא יודעת, מתלבטת איך לכתוב: האם לדבר את הכאב האמיתי, שעדיין (ובטח לתמיד יהיה) בתוקף; אולי לנסות פשוט לספר מה היה, ולתת לסיפור להעלות מה שיבוא; אולי להביא דברים שכתבתי אז ושכתבו לי, וכך לצייר את התמונה.
לא, כל אלו מפחידים מדי, חשופים מדי, פוצעים מדי.
יש לי רעיון אחר.
לפני כמה שנים, ליאת – שהיא פסיכיאטרית, יוצרת, אם, חברה ועוד הרבה דברים – הקימה את "נפש אם", אתר לתמיכה נפשית באמהות ואמהות-שבדרך. ביקשה אז שאכתוב לאתר משהו על טיפולי פוריות, וכך עשיתי. אביא לכאן עכשיו בערך את מה שכתבתי לה אז. אני חושבת שבתוך הבלוג שלי אותן מילים יקבלו צבע אישי יותר, וכך יגעו, אבל בזהירות, בלב.
חוכמה קטנה מאד, החוכמה שבדיעבד.אילו הייתי יודעת אז, בשנים המתישות והמייאשות של טיפולי הפוריות, שיום יבוא ואשב ואכתוב באמצע הלילה, כששני הילדים ישנים במיטותיהם.
אילו הייתי יודעת אז, בשנים הארוכות והכאובות של הטיפולים, שככה תראה ההורות שלנו, כזאת תהיה המשפחה.
הייתי נוהגת אחרת? הייתי מרגישה אחרת? הייתי משנה משהו?
אלוהים יודע.
***
אני שבה לאחור, צוללת לתקופה ההיא.
כבר ארבע שנים שאנחנו יחד. אחרי דרך ארוכה מבפנים, מרגישים שכן, כבר מוכנים להיות הורים. מפסיקה גלולות. מנסים. אין הריון, אין הריון, אין הריון.
רופאים. בדיקות.
אני שונאת רופאים.
תחושה איומה שמהרגע שניתן להם דריסת רגל בתוך אפשרות ההריון שלנו, מיד הידרדרות עד לאין סוף. החלקה במורד שקצהו מי ישורנו.
בדיקה אחת נותנת לנו אגרוף בבטן, אחרת סטירה בפרצוף.
אבל אפשר ככה ואפשר ככה אומרים רופאים, יש לנו הרבה נסיון בזה וגם בזה. הרבה יותר מאוחר יסתבר שהנסיון הרב שלהם הוא מועט מאד בעצם, והנעלם רב על הגלוי עבורם, כמו עבורנו.
אנחנו תועים, מבולבלים, מחפשים תשובות לשאלות שעוד לא יודעים לשאול.
מפה לשם נכנסים לאיזה מסלול של טיפולים. מסלול מהיר אצלנו – מיד להפריית מבחנה, IVF.
הספקות נעלמים, השאלות נשארות מאחור, מהרגע שאנחנו בתוך העניין – כל החוץ נעלם.
המטרה משתנה: כבר לא הורות ומשפחה הן המטרות, אלא שאיפה בוערת לנצח את הפגם הזה, להצליח למרות הכל, להחזיר את החיים לסדרם. רק אם אהרה ואלד הכל יהיה בסדר.
רק אצלי זה ככה, האובססיביות הזאת? לא יודעת. נדמה לי שלא.
אולי משהו במערכת מנתב אותנו לשם, הדחיפה של הרופאים לנסות עוד ועוד ועוד, גם במקרים שבהם סיכויי ההצלחה קטנים.
אולי משהו בתרבות, שמקדש את ההולדה והמשפחה.
אולי משהו מבפנים, שלא רוצה להיפרד, לא רוצה לוותר על הדרך הרגילה להקים משפחה. לא מוכן להשלים עם האובדן.
אובדן.
כל כך הרבה אובדנים בדרך הזאת. כל עובר, פרח קטן של תאים שנראה באולטרסאונד לפני ההחזרה לרחם, אוצר בחובו ים של תקווה. ובכל פעם שאין הריון הופך הים הזה לאוקיינוס של צער. עם הזמן מחמיץ הצער, הופך לייאוש. לאכזבה.
זריקה של החומר הלא-נכון שמזריק בן הזוג בטעות, באיזה לילה מאוחר ומטושטש. כאב, כעס, אובדן של אמון.
ויותר מהכל – הריון שאינו מגיע לסוף הטוב, המיוחל. שמסתיים טרם זמנו. מוות מבחוץ ומבפנים.
בסטטיסטיקות של המחלקות להפריה חוץ גופית מדברים על אחוזי הריונות ועל take home babies. ויש הבדל בין המספרים. ההבדל הזה הוא חלק מהסיפור שלנו, הוא חלק מהסיפור של רבים כמונו, סיפור של כמעט-תינוקות, שהיו ואינם עוד. אובדן.
מציאוֹת.
לא רק איבדנו בדרך הזאת. מצאנו לא מעט. מצאנו זה את זה. הקרבה והשותפות בינינו התחזקו במאבק. כן, למרות הזריקה ההיא. לפחות אצלנו, ההורות מהווה אתגר קשה יותר לזוגיות מאשר הטיפולים.
מצאנו אנשים טובים בדרך – מיכל, שהקימה קבוצות תמיכה לנשים ולזוגות, והצליחה להיות בנאדם בתוך כל המערכת הזאת; תמר האמבריולוגית מהמעבדה, שבכל פעם שהזריקה זרעון לתוך ביצית, עטפה את שניהם בחום ואהבה. ואני בטוחה שככה עשתה קסמים. ושותפים לדרך שפגשנו דרך קבוצות התמיכה, דרך האינטרנט או סתם בהמתנה במסדרון. החברות הזאת הקלה לאין שיעור על המעמסה, וכמה מהם נשארו קרובים ומלווים גם בהמשך.
דילמות.
עבורי, אחד המשאות הכבדים בתוך הטיפולים היה התביעה מעצמי לנסות לשמור על מצב רוח טוב ואופטימיות. הרי החברה-של-הבת-של-השכנים-מלמטה הרתה ברגע שהפסיקה טיפולים ונסעה לחופשה בחו"ל, ולחץ הוא מונע-הריון שהוכח במחקרים.
אהה. כן.
תביעה אכזרית. לא מספיק שבטיפולים שולטים במערכת ההורמונלית שלי, גם במערכת הרגשית צריך שליטה? לקח לי זמן לאפשר לעצמי לא להסכים. לסרב. לא אכפת לי מה היה עם החברה-של-הבת-של-השכנים. לי מותר להיות עצובה ומיואשת. והייתי. והריתי.
ושאלת השיתוף. עבורי זאת לא שאלה. אני משתפת. גם ככה קשה, אז להוסיף את הכובד שבהסתרה ובהתחמקות, לא בשבילי. מצד שני, השיתוף מעורר בסביבה איזה ציפייה. ומה עכשיו – אני צריכה לספר לכולם בדיוק באיזה יום מה, כמה זקיקים ובאיזה דרגה העוברים?
ועיקר הקושי בשיתוף הוא שלא נשאר לי מקום להתכנס בתוכי ביום של הטלפון ההוא, של התשובה. או של המחזור, שמגיע בדרך כלל לפני בדיקת הדם. ואני, כמו שאני, עוד לוקחת על עצמי את משא התחושה שאני מאכזבת את הסביבה.
ומצד אחר, מה אני יודעת. כאילו אני יודעת מה טוב לי. איפה.
בתוך הכאב הכי גדול, כשאיבדנו תאומים בלידה מוקדמת, ואמרנו לכולם בבירור שלא רוצים שיבואו בכלל, בא חבר אחד ואמר שלא מעניין אותו מה אנחנו אומרים, הוא חייב לחבק ולנשק אותנו והנה הוא כבר הולך. והחיבוק והנשיקה שלו מאז נשארים איתי גם היום. ולתמיד. וחברה אחרת שהתקשרה יום-יום-יום במשך חודשים, לא נתנה לי להסתתר בשמיכה ולהתעלם מהטלפון, אפילו שרציתי כל כך. כל כך יותר חכמים ממני היו שניהם. ועודם.
***
בחזרה לכאן.
הילדים עדיין ישנים, אני לא דואגת.
בכלל, גם כשהיו תינוקות לא מצאתי את עצמי מקשיבה לנשימותיהם בחרדה. נדמה לי שבהורות שלנו אין עקבות שמסמנים את הדרך שעברנו כדי להגיע אליה.
זה היה שלב בחיים. הוא מאחורינו.
ועל כך יש להודות יום-יום. יום-יום.
עד כאן מה שכתבתי לליאת. בערך. זה כמעט הסוף (אופיר, אל יאוש J), רק רוצה להוסיף כאן שיר שנפש יקרה שלחה לנו אז, לפני 11 וחצי שנים. שיר זיכרון.
חולות טובעניים ז'אק פרוור | Sables mouvants Jacques Prévert |
שדים ופלאות רוח וגאות במרחק כבר נסוג הים שדים ופלאות רוח וגאות ואתה כמו עשב ים שהרוח מלטפת ברכות בתוך חולות המיטה נע בחלומך שדים ופלאות רוח וגאות במרחק כבר נסוג הים אבל בעיניך הפקוחות-למחצה נשארו שני גלים קטנים שדים ופלאות רוח וגאות שני גלים קטנים שמטביעים אותי. | Démons et merveilles |
זהו.
אני מוחה את הדמעות, מארגנת חיוך, ועומדת בפתח היציאה מהאולם כדי להיפרד מכם, כמו תמיד, בנשיקות.
רינת.
