1.1.2011

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

הילדים שלנו באו לעולם בעזרת טכנולוגיה רפואית מתקדמת. לו היינו מנסים את מזלנו כמה שנים מוקדם יותר, לא היה לנו סיכוי. בני מזל אנחנו שיש לנו את שני המתוקים האלו, שהלב מתרחב ומתכווץ בו-זמנית מרב אהבה אליהם. אבל לא עליהם אני רוצה לדבר כאן היום, אלא על מה שעברנו בדרך אליהם. 
זה סיפור ששייך לעבר הרחוק, גר בעומק הלב. 
לאחרונה (נדמה לי שבעיקר בעקבות האחיינית הקטנטונת שעומדת להצטרף למשפחה בקרוב, ודרך האהבה והדאגה העצומות להורים שלה) הזיכרון של הטיפולים, ההריונות והלידות מִתְחַיֵה (יש מילה כזאת?) בי מחדש. אני רוצה לכתוב על זה כאן, למשש את הזיכרון הזה מקרוב, לשתף. בעלי לב חלש מוזמנים לדלג...

קראתי לא מעט בבלוג של אורית עריף הנהדרת, שחלק ממנו מוקדש להתמודדות שלה עם קשיי פריון. היא פותחת הכל, טוב ורע. אני לא יודעת, מתלבטת איך לכתוב: האם לדבר את הכאב האמיתי, שעדיין (ובטח לתמיד יהיה) בתוקף; אולי לנסות פשוט לספר מה היה, ולתת לסיפור להעלות מה שיבוא; אולי להביא דברים שכתבתי אז ושכתבו לי, וכך לצייר את התמונה.
לא, כל אלו מפחידים מדי, חשופים מדי, פוצעים מדי.
יש לי רעיון אחר.
לפני כמה שנים, ליאת – שהיא פסיכיאטרית, יוצרת, אם, חברה ועוד הרבה דברים – הקימה את "נפש אם", אתר לתמיכה נפשית באמהות ואמהות-שבדרך. ביקשה אז שאכתוב לאתר משהו על טיפולי פוריות, וכך עשיתי. אביא לכאן עכשיו בערך את מה שכתבתי לה אז. אני חושבת שבתוך הבלוג שלי אותן מילים יקבלו צבע אישי יותר, וכך יגעו, אבל בזהירות, בלב.


חוכמה קטנה מאד, החוכמה שבדיעבד.
אילו הייתי יודעת אז, בשנים המתישות והמייאשות של טיפולי הפוריות, שיום יבוא ואשב ואכתוב באמצע הלילה, כששני הילדים ישנים במיטותיהם.
אילו הייתי יודעת אז, בשנים הארוכות והכאובות של הטיפולים, שככה תראה ההורות שלנו, כזאת תהיה המשפחה.
הייתי נוהגת אחרת? הייתי מרגישה אחרת? הייתי משנה משהו?

אלוהים יודע.

***
אני שבה לאחור, צוללת לתקופה ההיא.
כבר ארבע שנים שאנחנו יחד. אחרי דרך ארוכה מבפנים, מרגישים שכן, כבר מוכנים להיות הורים. מפסיקה גלולות. מנסים. אין הריון, אין הריון, אין הריון.
רופאים. בדיקות.
אני שונאת רופאים.
תחושה איומה שמהרגע שניתן להם דריסת רגל בתוך אפשרות ההריון שלנו, מיד הידרדרות עד לאין סוף. החלקה במורד שקצהו מי ישורנו.
בדיקה אחת נותנת לנו אגרוף בבטן, אחרת סטירה בפרצוף.
אבל אפשר ככה ואפשר ככה אומרים רופאים, יש לנו הרבה נסיון בזה וגם בזה. הרבה יותר מאוחר יסתבר שהנסיון הרב שלהם הוא מועט מאד בעצם, והנעלם רב על הגלוי עבורם, כמו עבורנו.
אנחנו תועים, מבולבלים, מחפשים תשובות לשאלות שעוד לא יודעים לשאול.
מפה לשם נכנסים לאיזה מסלול של טיפולים. מסלול מהיר אצלנו – מיד להפריית מבחנה, IVF.

הספקות נעלמים, השאלות נשארות מאחור, מהרגע שאנחנו בתוך העניין – כל החוץ נעלם.
המטרה משתנה: כבר לא הורות ומשפחה הן המטרות, אלא שאיפה בוערת לנצח את הפגם הזה, להצליח למרות הכל, להחזיר את החיים לסדרם. רק אם אהרה ואלד הכל יהיה בסדר.
רק אצלי זה ככה, האובססיביות הזאת? לא יודעת. נדמה לי שלא.
אולי משהו במערכת מנתב אותנו לשם, הדחיפה של הרופאים לנסות עוד ועוד ועוד, גם במקרים שבהם סיכויי ההצלחה קטנים.
אולי משהו בתרבות, שמקדש את ההולדה והמשפחה.
אולי משהו מבפנים, שלא רוצה להיפרד, לא רוצה לוותר על הדרך הרגילה להקים משפחה. לא מוכן להשלים עם האובדן.

אובדן.
כל כך הרבה אובדנים בדרך הזאת. כל עובר, פרח קטן של תאים שנראה באולטרסאונד לפני ההחזרה לרחם, אוצר בחובו ים של תקווה. ובכל פעם שאין הריון הופך הים הזה לאוקיינוס של צער. עם הזמן מחמיץ הצער, הופך לייאוש. לאכזבה.
זריקה של החומר הלא-נכון שמזריק בן הזוג בטעות, באיזה לילה מאוחר ומטושטש. כאב, כעס, אובדן של אמון.
ויותר מהכל – הריון שאינו מגיע לסוף הטוב, המיוחל. שמסתיים טרם זמנו. מוות מבחוץ ומבפנים.
בסטטיסטיקות של המחלקות להפריה חוץ גופית מדברים על אחוזי הריונות ועל take home babies. ויש הבדל בין המספרים. ההבדל הזה הוא חלק מהסיפור שלנו, הוא חלק מהסיפור של רבים כמונו, סיפור של כמעט-תינוקות, שהיו ואינם עוד. אובדן.

מציאוֹת.
לא רק איבדנו בדרך הזאת. מצאנו לא מעט. מצאנו זה את זה. הקרבה והשותפות בינינו התחזקו במאבק. כן, למרות הזריקה ההיא. לפחות אצלנו, ההורות מהווה אתגר קשה יותר לזוגיות מאשר הטיפולים.
מצאנו אנשים טובים בדרך – מיכל, שהקימה קבוצות תמיכה לנשים ולזוגות, והצליחה להיות בנאדם בתוך כל המערכת הזאת; תמר האמבריולוגית מהמעבדה, שבכל פעם שהזריקה זרעון לתוך ביצית, עטפה את שניהם בחום ואהבה. ואני בטוחה שככה עשתה קסמים.
ושותפים לדרך שפגשנו דרך קבוצות התמיכה, דרך האינטרנט או סתם בהמתנה במסדרון. החברות הזאת הקלה לאין שיעור על המעמסה, וכמה מהם נשארו קרובים ומלווים גם בהמשך.

דילמות.
עבורי, אחד המשאות הכבדים  בתוך הטיפולים היה התביעה מעצמי לנסות לשמור על מצב רוח טוב ואופטימיות. הרי החברה-של-הבת-של-השכנים-מלמטה הרתה ברגע שהפסיקה טיפולים ונסעה לחופשה בחו"ל, ולחץ הוא מונע-הריון שהוכח במחקרים.
אהה. כן.
תביעה אכזרית. לא מספיק שבטיפולים שולטים במערכת ההורמונלית שלי, גם במערכת הרגשית צריך שליטה? לקח לי זמן לאפשר לעצמי לא להסכים. לסרב. לא אכפת לי מה היה עם החברה-של-הבת-של-השכנים. לי מותר להיות עצובה ומיואשת. והייתי. והריתי.

ושאלת השיתוף. עבורי זאת לא שאלה. אני משתפת. גם ככה קשה, אז להוסיף את הכובד שבהסתרה ובהתחמקות, לא בשבילי. מצד שני, השיתוף מעורר בסביבה איזה ציפייה. ומה עכשיו – אני צריכה לספר לכולם בדיוק באיזה יום מה, כמה זקיקים ובאיזה דרגה העוברים?
ועיקר הקושי בשיתוף הוא שלא נשאר לי מקום להתכנס בתוכי ביום של הטלפון ההוא, של התשובה. או של המחזור, שמגיע בדרך כלל לפני בדיקת הדם. ואני, כמו שאני, עוד לוקחת על עצמי את משא התחושה שאני מאכזבת את הסביבה.
ומצד אחר, מה אני יודעת. כאילו אני יודעת מה טוב לי. איפה.
בתוך הכאב הכי גדול, כשאיבדנו תאומים בלידה מוקדמת, ואמרנו לכולם בבירור שלא רוצים שיבואו בכלל, בא חבר אחד ואמר שלא מעניין אותו מה אנחנו אומרים, הוא חייב לחבק ולנשק אותנו והנה הוא כבר הולך. והחיבוק והנשיקה שלו מאז נשארים איתי גם היום. ולתמיד. וחברה אחרת שהתקשרה יום-יום-יום במשך חודשים, לא נתנה לי להסתתר בשמיכה ולהתעלם מהטלפון, אפילו שרציתי כל כך. כל כך יותר חכמים ממני היו שניהם. ועודם.

***
בחזרה לכאן.
הילדים עדיין ישנים, אני לא דואגת.
בכלל, גם כשהיו תינוקות לא מצאתי את עצמי מקשיבה לנשימותיהם בחרדה. נדמה לי שבהורות שלנו אין עקבות שמסמנים את הדרך שעברנו כדי להגיע אליה.
זה היה שלב בחיים. הוא מאחורינו.
ועל כך יש להודות יום-יום. יום-יום.



עד כאן מה שכתבתי לליאת. בערך. זה כמעט הסוף (אופיר, אל יאוש J), רק רוצה להוסיף כאן שיר שנפש יקרה שלחה לנו אז, לפני 11 וחצי שנים. שיר זיכרון.

חולות טובעניים
ז'אק פרוור
Sables mouvants
Jacques Prévert   


שדים ופלאות
רוח וגאות
במרחק כבר נסוג הים

שדים ופלאות
רוח וגאות
ואתה
כמו עשב ים שהרוח מלטפת ברכות
בתוך חולות המיטה נע בחלומך

שדים ופלאות
רוח וגאות
במרחק כבר נסוג הים
אבל בעיניך הפקוחות-למחצה
נשארו שני גלים קטנים

שדים ופלאות
רוח וגאות
שני גלים קטנים שמטביעים אותי.

Démons et merveilles
Vents et marées
Au loin déjà la mer s’est retirée

Démons et merveilles
Vents et marées
Et toi
Comme une algue doucement caressée par le vent
Dans les sables du lit tu remues en rêvant

Démons et merveilles
Vents et marées
Au loin déjà la mer s’est retirée
Mais dans tes yeux entrouverts
Deux petites vagues sont restées

Démons et merveilles
Vents et marées
Deux petites vagues pour me noyer.



זהו.
אני מוחה את הדמעות, מארגנת חיוך, ועומדת בפתח היציאה מהאולם כדי להיפרד מכם, כמו תמיד, בנשיקות. 
רינת.











22.12.2010

הנה הקיץ, הנה יבוא, הנה הוא בא כבר, הוא בכותרות

תאכל אבטיח, תאכל מלון, תאכל צלחת (אתה תהיה ראשון!).
חמוד אלון אולארצ'יק. ברגע הזה, בזמן שכותבת, אני נזכרת שהתחתנו עם שיר אחר שלו - שני חלקים מתוך השלם. חיברנו כוס, במקום לשבור אחת. כאלו מורדים מצחיקים, צריכים לפלס דרכים בעצמנו במקום ללכת באלו המוכרות כבר.

אבל לאן אני נסחפת, בכלל לא לשם כיוונתי!

בעצם כבר שבוע מסתובב לי במחשבות איזה פוסט כבד-ראש, עד כדי כך כבד שהכותרת שלו אמורה להיות "ובינתיים מדממים" (נכון שאתם יודעים שהכותרות פה תמיד מתוך שירים עבריים?). אבל החורף שמסביב נחמד כל כך, ונוכח כל כך, שאני מוותרת לבינתיים על הכבדות ומפנה מקום לכייף. והכותרת הקיצית? חיפשתי בראש משהו מזג-אוירי, אבל לא בא לי על כל מיני "בואו עננים" או "כבר שנה שלא היה פה חורף", אז דילגתי ישר לקיץ.
שדות השלג בפארק של מארלי לה רואה

בעצם החורף הזה התחיל עוד בסתיו.
השלג הראשון לא חיכה לתאריך הרשמי של תחילת החורף, וכבר בסוף נובמבר הראה מה הוא יודע. בדיוק באותו בוקר היה לי שיעור ראשון עם תלמידה חדשה לעברית. אצלה בבית, לא אצלי, ברור (כי עדיף בהרבה לנסוע עשר דקות לכל כיוון מאשר להקפיד לסדר את הבית באופן ייצוגי לפני כל שיעור). הבית שלה ממש מול פארק יפה שאף פעם לא יצא לנו לבקר בו, וכיוון שהגעתי כמה דקות לפני הזמן, הספקתי לעשות סיורון ולהציץ ביופי הקפוא הזה.
בלנקו קבלו?
פסלי הסוסים הנהדרים (שהם רק העתקים, המקוריים הועברו משם ללובר) נתנו למקום את שמו - הסוסים של מארלי.
בדרך חזרה ראיתי איך מקשטים בכל מקום, תולים שרשרות מנורות, מציבים עצי אשוח, מפארים חלונות ראווה. יפה מאד מאד, אין מה להגיד. מצד אחד.
מצד שני, יותר מאשר את רוח החג (מה שאני מדמיינת לי: אהבת כל בני האדם באשר הם, נדיבות, שפע וסוף טוב - ג'יימס סטיוארט לא קופץ מהגשר ב"איזה חיים נפלאים"), מרגישים ברחוב את הדחיפה הבלתי פוסקת לקנות-לקנות-לקנות. בטח כבר שמעתם כולכם את הסיפור לפיו סנטה קלאוס הוא לא איזה קדוש עתיק יומין, אלא מין קולקצית קדושים מקומיים מארצות שונות שאוחדו כולם תחת מטריה אחת של צבעי קוקה קולה לצרכים מסחריים. לא משנה אם זה נכון או לא ממש, מספיק שזה נשמע כל כך סביר. בעיני.

המחנך המעולה של שירי לא מוותר: הנושא של ההכתבה האחרונה שעשה להם היה תרבות הצריכה. התכוננו מראש על מילים וביטויים רלוונטיים כמו זיהום, אושר, הכנסה, הגדלת הצריכה, עליית מחירים. ממש מעשה חתרני לעשות הכתבה כזאת בימי הקניות המופרזות שטרם החג. אמנם כאן זה לא אמריקע, אבל בכל זאת. 
יפים, נכון? 
לנו זה די עובר מעל הראש, כל החלפת המתנות הנמרצת הזאת. עשינו את שלנו בחנוכה, ועכשיו אנחנו פטורים. חוץ משוקולדים יפים-יפים שקיבלתי מההורים של אטיין (ילד עם קשיי תקשורת שאני עובדת איתו קצת בהתנדבות) הזמנה קהילתית לסרט ישראלי + קוקטייל בערב חג המולד (פנים רבות ליהדות, אה?), פלוס איזה ביקור בשוק חג-מולד חגיגי, אנחנו לא בעניין. 
וגם מסיבת חג המולד של הקורס לצרפתית, כמעט שכחתי. טוב, זה כבר שווה פסקה נפרדת. 

שולחן הסדר
בקורס לצרפתית לומדות (אני מתחפשת למירב מיכאלי ואומרת 'לומדות' אפילו שיש שם גם כמה בחורים, פזורים בין הקבוצות השונות) המון בחורות מארצות שונות. ממש כמו איזה שיר של נעמי שמר או תכנית ילדים מהעולם שהיתה כשהיינו קטנים. (תקדישו רגע לוידיאו הזה של הפתיח לתכנית. הוא שווה את זה לגמרי). במקום השיעור האחרון שלפני חופשת חגי החורף היתה מסיבה חגיגית. קיוויתי לשירים וריקודים, לא היו. אבל כן היה אוכל טעים, משקה אחד מופלא (עוד מעט מתכון), משקה אחד מגעיל (מיץ אלוורה - משקה קל סיני, רירי ולא טעים), והרבה שמפניה (לא טעים, אבל שמייח). המורות והמורים היו עליזים ומתערבבים הרבה יותר מהרגיל, והתלמידות גם. בעיקר אני, גם כי אוהבת מסיבות וגם מפני שקיבלתי מחמאות על הצרפתית שלי, שתי ציפורים במכה :) 
אורז ביריאני מ-ע-ו-ל-ה. של סוג'אטה, ברור.
אבל לא הכל נפלא. אופיק, שהיא ארמנית במוצאה, טועמת משערות החלבה הטעימות מאד שהביאה מישהי. מבררת מי הביאה, ואני מראה את ההיא וכמעט קוראת לה. רגע, רגע, אופיק עוצרת אותי - היא תורכיה במקרה? כן, אני אומרת. איך ידעת? בלי להתבלבל אופיק לוקחת מפית, יורקת את מה שיש לה בפה, מקפלת וזורקת לפח. בחיים, היא אומרת, בחיים לא. לא אדבר עם מישהי תורכיה, לא מוכנה לאכול מהאוכל שלה. שונאת. שונאת. שונאת. והיא רצינית לגמרי. כמו אתם והגרמנים, היא אומרת לי. תסכימי לפגוש גרמנים? לטעום מהאוכל שלהם? אני אומרת שאצלי זה נשאר בַּכְּללי, מול בן אדם פרטי לא מרשה לעצמי להרגיש כאלו דברים. היא אישה מבוגרת, אוהבת אמנות, רגשנית מאד וקצת שחקנית. מזכירה לי תמיד את אמא של דב. קשה לי לשלב את הדמות המוכרת שלה עם השנאה העמוקה והכוללת הזאת. הפתעה. 

כן, כן, אני מבינה שאני מקשקשת בזמן שאתם צמאים למתכון. אחרי ההצלחה שהיתה למתכון הקארי של סוג'אטה, הבנתי מה הולך. שמעתי שיש אנשים טובים ואהובים (מאד!) שבעקבות הפוסט ההוא מוסיפים כורכום וכורכום וכורכום לכל דבר. נראה לי שיש סיכוי שגם המתכון הזה יביא לשינוי בשגרת היום-יום שלכם!

משקה ג'ינג'ר של אין-לי-מושג-איך-קוראים-לה, משקה מסורתי מ-בנין (מדינה באפריקה, אל תגידו שלא ידעתם)
החומרים:
- ג'ינג'ר (הרבה. לליטר משקה צריך שורש אחד רציני, כזה עם הרבה ידיים לכל הכיוונים, אם נגיד היינו מרבעים אותו היה יוצא משהו כמו 15X15 ס"מ)
- מים 
- מיץ אננס (בטח אפשר גם מיץ פירות אחר שאהוב עליכם, אם כי אני לא חובבת אננס ודווקא כאן טעים לי)
- סוכר

הכנה:
הכי פשוט בעולם. קולפים את הג'ינג'ר, מרסקים אותו בדרך החביבה עליכם - אפשר פומפיה דקה, אפשר מעבד מזון. אני חתכתי אותו לחתיכות לא קטנטנות וביז'בז'תי אותו בבלנדר-מקל (עם מים, כמובן, אחרת זה לא עובד). אחר כך מוסיפים מיץ, מים (נגיד חצי מיץ וחצי מים), סוכר לפי הטעם, ומשאירים קצת במקרר שיתערבבו הטעמים. אחרי איזה שעה (אפשר יותר) מסננים דרך מסננת דקיקה, כדי שלא ישארו חתיכות ג'ינג'ר, et voilà, מוכן. 
שותים קר-קר, ובכל זאת זה מחמם מאד. ומעורר. ומחזק. ועושה דברים טובים למצב הרוח.  

ומהמשקה המחמם הזה טבעי מאד שאגיע, סוף סוף, לחורף. 
ביום רביעי לפני שבועיים, סתם בצהרים, התחיל לרדת שלג כבד. מאד. הייתי עם שירי במסע קניות (=ביקור במקדש הנערות claire's), יצאנו בזריזות כדי לנסוע לקחת את אלוני מחוג הקרקס, והתנפל עלינו השלג. אני נוסעת לאט לאט וזהיר זהיר, היא מוקסמת ומאושרת מהשלג היורד. הגענו באיחור, אבל בשלום, לקחת אותו. כשהתחיל להתלונן על האיחור שלפתי את המשפט על רגע בחיים וחיים ברגע, והוא קיבל את זה! עבד כל כך טוב, ששניהם אימצו אותו. מאז כבר שמעתי את שירי מתרגמת אותו לצרפתית באוזני חברה. נחמד. מעניין אם כל משפט שאזמן להם בדיוק ברגע הנכון יעבוד ככה. נראה לי שאנסה עם 'אלכסון הוא אסון'. או אולי 'זהירות בדרכים זה חשוב לי ולך'. 
עץ לבן ליד הבית
כל הדרך הביתה מהחוג התפללתי שאף אחד לא ירצה לחצות את הכביש, שלא אצטרך לבלום, ושהרמזור היחיד בכפר יהיה ירוק. ובאמת כך היה. אחרי שהגענו, סוף סוף, התפנינו להתענג על השלג הזה. אחר כך התחלתי לחשוב איך דב יחזור הביתה בערב, ועוד פעם נהיה פחות מענג. ובאמת היה בלגן גדול, הכבישים היו חסומים לגמרי, רכבות היו אבל במשורה - ענפי עצים קורסים מעומס השלג על המסילה או על חוטי חשמל סמוכים, והסכנה גדולה. כך שצריך כל פעם לפנות, לבדוק, וכשהרכבת נוסעת היא עושה זאת באיטיות. דב יצא מהעבודה לפני שבע בערב, והגיע בערך בעשר וחצי. בדרך קפא לו הטלפון (החדש! האנדרואיד! סמסונג זה קוריאני? חם שם, לא? שלי אריקסון, צפוני, אז לא קופא), יצא מהרכבת, נכנס לאוטו, אנשים טובים עזרו לו עם קרטונים ואתי חפירה לצאת מהחניה, נסע 50 מטר ונתקע אחרי טור מכוניות שלא זז ולא זז ולא זז. עברה משטרה, הסתבר שככה זה בכל מקום ואין מה לנסות אפילו. חזר לחניה, והלך לחכות לרכבת אחרת, ואז לעוד רכבת שתביא אותו הביתה. העובד בתחנה אמר שיהיו רכבות, 
מלאך שלג, יפה אפילו יותר ממלאכי חול 
שעושים בשפת הים
אבל זה ייקח זמן רב. וכל הזמן לא מתקשר אלינו, בגלל הטלפון הקפוא, ואני כבר די מוטרדת כי מזמן היה אמור להיות בבית. ואז באה פיה אחת, אישה שגרה בסמוך לתחנה, שחיכתה שם לבעלה שיגיע ברכבת, ואומרת שמי שרוצה מוזמן אליה הביתה להתחמם ולאכול מרק עד שתתחדש תנועת הרכבות. אתם בטח יכולים לנחש מי הראשון שנענה להזמנה :) (אין עליו, על דב. יש בו משהו פותח-דלתות-עולם שעובד תמיד). מהבית של האישה הוא גם מתקשר אלינו ומסביר מה קורה, אז גם כאן נהיה הרבה יותר קל ונעים. אנחת רווחה. 
ועוד סיפור נחמד בקשר להזמנה למרק: באותה תחנת רכבת 'מתגוררת' קשישה חסרת בית. כל מיטלטליה שם איתה. כשהשכנה הזמינה לביתה, הציעה גם להומלסית לבוא. לא, היא הסבירה, אני מעדיפה להשאר כאן. -אז אולי אביא לך מרק? תרצי? -תלוי, איזה מרק יש לך? -מרק גזר, באמת מצוין. -אה, לא, לא, אני אוהבת רק מרק עגבניות. 
נחמד גם כי מפתיע שאפשר להעדיף מרק עגבניות (לא, לא אשים עוד פעם קישור ל-attack of the killer tomatoes, שמתי כבר בפוסט הקודם) על מרק גזר, אבל בעיקר כי הזכות לטעם אישי ולבררנות לגמרי לא שמורה רק למי שיש לו. 

דב ואלוני צופים במקימי האיגלו, ואז מצטרפים אליהם
האחרים הלכו לאכול צהרים, ואלוני נשאר מלך האיגלו











בסוף השבוע שעבר ירד עוד פעם שלג, והפעם היה פשוט מושלם: לא קר מדי, לא צריך לנסוע אל או לחזור מ- עבודה, אפשר לבלות בלבן הזה כמה שרוצים. כל-כל-כל ילדי השכונה בחוץ, וגם רבים מההורים שלהם, והכלבים שלהם, ואפילו איזה חתול או שניים (ניחשתם נכון, אינדי שלנו לא מוותר על טיולי חוץ גם בשלג). בונים אנשי שלג עצומים, איגלו'אים מיניאטוריים, גולשים במדרונות וזורקים כדורי שלג זה על זה. עונג צרוף. 
שלג שיורד הוא הדבר היפה בעולם - מרימים את הראש למעלה, אין איפה למקד את המבט, הכל מסתחרר ומתקרב, נראה כאילו מסתכלים לתוך מימד רביעי (אני לא מפגרת, פשוט לא מצליחה להלביש במילים את המראה הזה), לא ברור אם אני מתקרבת אל הפתותים (נכון שלא אומרים 'פתיתים'? לא בטוחה כבר) או שהם אלי. חלום. 

עם הדימוי הפיוטי הזה נפרדת כמעט, יש לי רק עוד צילום אחד, מתנה קטנה לבלונג'ינג'ית 10 היקרה.
איזה כייף זה שיש טלפון שמצלם סביר (ולא קופא!), והוא תמיד איתי, בעוד מצלמה אמיתית יוצאת מהבית רק בהזדמנויות חגיגיות. שניה, לפני המתנונת אני משתפת אתכם באסוציאציה מצחיקה שה'תמיד איתי' הזה העיר הרגע - איריס יוטבת החמודה והמקסימה הוציאה פעם עם חברות דיסק שירת נשים בשם 'שמעו קולה'. הוא חינני מאד, עם שירים מתורגמים מאינדיאנית וכאלו שאומרים 'אוויר ואש, אדמה ומים' או 'יש בי הכח' והתחברות לאֵלָה וכאלו. חלק מהשירים הם דידקטיים יותר ולכן מצחיקים מאד, ומשפט מאחד מהם הוא זה שהתעורר בעקבות המחשבה על הטלפון שנמצא תמיד איתי: 'אני שדי, מתוק הוא חלבי / אני פּוֹתִי, והיא תמיד איתי'. נכון שזה גדול? :) 
והנה, סוף סוף, התמונה: נסעתי בפריז, ופתאום בצד הרחוב המכונית הזאת. איזה מזל, יש חניה מאחוריה! יש מאחורי מכוניות? המון. סליחה, חכו שניה, אני חייבת טיפה רוורס כדי לחנות כאן, כדי לצלם את זה עבור בת דודה שלי, כן, זה הכרחי, מצטערת, הנה, עוד רגע, בבקשה תעברו. 


זהו להיום, חברים.
איחולי ימים טובים ויפים, החלמה מהירה לכל מי שנשברה לו הרגל בתאונת אופניים וברכות הצלחה לכל מי שפוסעת בדרכים חדשות. 

נשיקות ואהבה, 
רינת.




22.11.2010

חשבתי שאתה בהודו

 אני בהודו, אמרתי לו, וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר?

יש לי חברה חדשה. קוראים לה סוג'אטה, היא בערך בגילי, גרה בסמוך, והצטרפה השנה לקורס הצרפתית שאני לומדת בו. כבר ארבע שנים שהיא כאן, בצרפת. לפני כן בסינגפור. וקודם לכן בהודו.

היא מספרת סיפורים נהדרים, כאלו שנשמעים לגמרי כמו בספרים הודיים – על האח של בעלה שלא עובד ולא עושה כלום אף פעם ומחכה שישרתו אותו; על איך שלחו אותה לעיר כשהיתה ילדונת כדי שתקבל חינוך טוב ולא תהיה סתם איזה כפרית. ושם, בעיר, גרה אצל מכרים שקראה להם דודים, אבל תמיד היתה איזה אי-נוחות כי הם היו מקאסטה נמוכה יותר, ועניים יותר; על איך הזהירה את בעלה לפני החתונה שלעולם לא תוכל ללדת, והוא רצה בה למרות זאת (ויש להם ילד!); על החיים הקשים והאחרים שם, בהודו.

לא מזמן, כשחזרנו משיעור הצרפתית, הזדמן לי להציץ לתוך המחשבות הפרטיות שלה. הופתעתי.
הנה מה שקרה: שתינו באוטו, מעט לפני הכניסה לכפר, הרמזור אדום, יש מכונית אחת לפנינו. בחורה עומדת על המדרכה, פונה אל מי שבמכונית ההיא. הנהג פותח חלון, מחליפים מילה או שתיים, סוגר את החלון. והנה כבר מתחלף הרמזור לירוק, הוא נוסע ואנחנו אחריו. במראה הקדמית אני מציצה לאחור כדי לראות מה קורה עם הבחורה ההיא, ורואה שהיא מרימה יד לתפוס טרמפ. אה, אומרת סוג'אטה, היא רצתה טרמפ. ובטח לא ניסתה לעצור אותנו, כי חששה לעלות למכונית שיושבת בה אישה זרה, הודית.
כל כך בטבעיות היא אמרה את זה, כאילו אין דבר ברור מזה שיחששו ממנה בגלל זרותה, בגלל צבע העור הכהה.
צער רב הצטערתי.

לצורך הצילום זכו הרקדניות לצאת מהמגירות של הילדים.
בשבוע שעבר עשינו שיעור בישול הודי. למדתי לבשל קארי של שעועית אדומה (אבל באותה דרך אפשר לבשל מיליוני קארי'ים נוספים). הכינותי מראש את סל הקש הגדול ובו שעועית שהשריתי מבעוד לילה, סיר גדול וסינור. באתי מאורגנת, אין מה לומר, אבל גם כאן היו לי הפתעות. ראו להלן:

1. - לא, עזבי, אין מה לבשל בסיר כזה (נירוסטה, רגיל), זה לוקח מלא זמן, אולי שלושת רבעי שעה אפילו. בהודו מבשלים רק בסיר לחץ, ככה מהיר ולא נשרף. 
- סיר לחץ זה לא אלו שמתפוצצים?
מסתבר שכבר לא. ויש בכל המידות. ואין כמוהם.

2. בשביל לבשל קארי לא צריך בכלל להשתמש בקארי (תערובת תבלינים) וגם לא בעלי קארי (עניין מסריח קצת, אבל תרופת סבתא ידועה לבעיות של קרישת דם). 'קארי' זה פשוט תבשיל הודי.

והנה מה שעשינו:

1. קצצנו בצל (שניים), הכנסנו לסיר (שכבר היה בו מעט שמן שהתחמם. מעט, אבל יותר ממה שאני הייתי שמה כדי לטגן בצל).

2. כשהבצל נהיה שקפקף הוספנו לו מלח (כן, כן. מוזר, לא? בחיים לא הוספתי מלח לבצל) והמשכנו לטגן.

3. רגע אחר כך הוספנו שום וג'ינג'ר כתושים. לא יודעת כמה, הרבה. לסוג'אטה במקרר צנצנת זכוכית – נגיד כמו של ריבה – מלאה עד גדותיה בתערובת כתושה של שום-ג'ינג'ר. אין בעיה, היא הסבירה, אפשר לשמור את זה במקרר אפילו שבוע ככה.
- שבוע?? אתם משתמשים בכמות כזאת של שום וג'ינג'ר בשבוע? (זה נראה לי המון!)
- בדרך כלל זה מספיק לשלושה-ארבעה ימים. (אופס..)

4. עכשיו מוסיפים תבלינים. הרבה. כמה שאתם חושבים – תכפילו. ואז תשלשו. המון המון כורכום (אין כמו כורכום, היא אומרת. נגד ליחה ונגד סרטן ונגד מה-שלא-תרצו. כשהבן שלה מצונן היא מוסיפה לו כורכום לחלב! הוא מנטרל את הנטיה של חלב ליצור ליחה ופועל נגד החידקים, הוירוסים וכל החבר'ה שלהם. הייתם שותים חלב צהוב? אני לא. אבל חלב לבן גם כן לא).
חוץ מכורכום גם כמון שטוחנים לבד, גרגרי כוסברה שטוחנים לבד, אפשר קצת הל. הכל היא טוחנת לבד במטחנת תבלינים קטנה. וישר היא גם מוטרדת מזה שהשכנים שומעים וזה עושה להם רעש ומה הם חושבים עליה. 
(אוהו, לא קל להיות ככה כל הזמן). 
עכשיו התבלין הבעייתי: צ'ילי. מעט המחזיק את המרובה. סוג'אטה שמה כפית בדרך כלל (לקארי של 500 ג' שעועית אדומה). לכבודי הפחיתה לחצי כפית. עבור הילדים שלי זה היה עדיין הרבה יותר מדי, אפילו שמערבבים עם אורז לבן בסוף. שירי נזקקה למים קרים אחרי כל ביס (ומדובר בילדה שמלקקת וואסאבי להנאתה!), אלוני לא עמד בזה.

5. מטגנים טיפה את התבלינים עם הבצל-שום-ג'ינג'ר. לא צריך שהבצל ישחים. יודעים שזה מספיק כשנראה בסיר מעט נוזל שנפרד מהבצל (טוב, נו, לא לגמרי הבנתי מה זה, נראה לי סתם כמו השמן שהיה שם קודם).

6. מוסיפים עגבניות מרוסקות, אפשר אמיתיות (זהירות!!) ואפשר מקופסה. לכמות המדוברת השתמשנו בצנצנת של 400 ג' עגבניות מרוסקות.

7. משאירים את הרוטב להתבשל כמה דקות. בשלב הזה יש לו כבר ריח הודי מעולה מאד, כזה ריח שאפשר לנחש לפיו בדיוק את הטעם.

8. מוסיפים את השעועית וגם קצת מים, כך שיגיעו בדיוק לקצה השעועית. מחכים שהכל ירתח, מהדקים את המכסה של סיר הלחץ ומעבירים לאש קטנה.

9. שותים תה הודי (=חלב שמרתיחים עם תמצית תה. זה לא נורא, אבל נהיה לזה קרום כשמתקרר, מה שהופך את העניין לאתגר עבורי) ומקשקשים קשקושים, אבל כל הזמן שומרים אוזן אחת מכוונת לסיר. למה? כדי לספור שריקות. מסתבר שהוא שורק, הסיר הזה, כמו הקומקומים שהיו מרתיחים בהם מים על הכיריים פעם. כשמדובר בירק זריז-בישול, כמו קישואים או כרובית, מספיק למנות 2-3 שריקות. כשמדובר בשעועית אדומה, שהיא די עקשנית למרות השריה ארוכה, צריך לספור 10 כאלו. כשמבשלים בסיר רגיל אפשר לפתוח ולטעום.

10. זהו, מוכן! מגישים עם הרבה כוסברה קצוצה (טעים, טעים, טעים!) ואורז לבן (זה עובד פחות טוב עם אורז מלא, אין מה לעשות). וכשהילדים מאדימים ומתנשפים מרוב חריפות מוותרים ואומרים להם: יאללה, בסדר, תאכלו את האורז עם קטשופ וזהו.

יומיים לאחר מכן עשיתי קארי קישואים בבית. כמה שלא ניסיתי להעז, לא הצלחתי לשים מספיק תבלינים בשביל לעשות את זה הודי. יצא בין הודי לאיטלקי J אבל הילדים אכלו, זה כבר הישג, לא?

הבטחתי פעם, בפוסט השנה החדשה לפני שנה כמעט, שאספר לכם על הודו הקטנה שבפריז. היום מתאים לקיים.
קודם כל סרטון וידיאו קטן שמציג את האזור. איזה סרטון כיפי! חמודה ההודית המבוגרת הזאת שמציגה את המאכלים, הסרטים, החנויות, המומחית להורדת שיער בחוט ותופרי הסארי. ישר מתחשק לי להצטרף לטיול שלהם ולבדוק הכל מקרוב. ובאמת פעם אחת אכלנו עם חברים באיזו מסעדה הודית שם. הזמנו כל מיני דברים זולים מאד, טעימים מאד וחריפים מאד (למרות כל הלאסי ששתינו). הילדים התעקשו לטעום מהקינוחים, כיוון שאלו היו מקושטים בפסים כסופים ויפים. הסתבר שלא כל הנוצץ – טעים. כפיצוי קיבלו שתי דמויות קלקר הודיות ויפהפיות (אלו שבצילום למעלה, ורק עכשיו אני שמה לב עד כמה עורן בהיר, מה שאוטומטית הופך אותן בהודו לבחורות ברמה גבוהה). חשבתי שיתלו אותן או משהו, אבל לא. הן נחות לבטח במגירות העמוסות שלהם. אפילו אצל אלוני, שיש לו חולשה לאלים הודים – אוסף פסלוני הגאנשה שלו יכול היה לפאר מוזיאון בינוני לתרבות הודו, נשבעת לכם – היפהפיה הזאת תקועה במגירה. נו, מילא.
מדף האוצרות של אלוני, משמאל אוסף הגאנשים

בכלל, הודו מזמינה אותי מכל מיני כיוונים – לא רק סוג'אטה, האוכל, הגאנשים של אלוני. גם חבר שלנו מושיקו, שחלם במשך שנים לנסוע להודו כדי להצטלם בתור סטטיסט בסרט הודי רב-משתתפים, נסע סוף-סוף לאחרונה (נדמה לי שהחלום שלו היה יותר נפלא עבורו לפני שהפך למציאות). והנה עוד: לסנדרין, המורה למנדלות, יש גורו אמיתי. בדירה שלה פינה אחת לכבודו עם תמונה ונר ופסלונים. היא נסעה להודו כבר מספר פעמים כדי להשתתף בסדנאות שלו. ואיך זה קשור אלי? הנה: חברים שלה ראיינו אותו והעלו את הראיון ליו-טיוב. החליטו לתרגם אותו לכמה שיותר שפות, כדי לתת לכל העולם ליהנות מדבריו. ואני עשיתי את התרגום לעברית (עוד לא העלו אותו לרשת, אז אין לינק..).
בהתחלה היתה לי ציפייה אמיתית לשמוע ממנו דברים שיסדרו לי את העולם אחרת, שיבהירו, יאירו ויפתחו. הראיון בשני חלקים, ואחרי שבחלק הראשון זה לא קרה אמרתי לעצמי שמילא, זאת רק ההקדמה ועוד מעט אולי. אבל בסופו של דבר גם בשני לא. טוב. בסדר J

לסיום, שני דברים לא הודיים בכלל:
1. כבוד כובדתי: כנרת רוזנבלום, הפריזאית (לשעבר) מהבלוג הנפלא, פרסמה את סיפור ארוחת יום ההולדת שלי בבלוג שלה. שווה, אה?
2. משמח אותי מאד שמגיבים לדברי במיילים, ואפילו טיפה יותר משמח אותי כשמגיבים בבלוג עצמו. למה? כי אז התגובה נשארת מחוברת למה שעורר אותה, וכך מרחיבה את היריעה. ברור שלא חובה J ובטח לא דברים פרטיים-אישיים, אבל רק שתדעו שנעים כשזה קורה. 
אבל הכי הכי ויותר מהכל חשוב לי שקוראים ומשתתפים איתי, כי כשאני לבד – אני אבוד(ה). (אל דאגה, לא באמת. אבל השיר גדול, התגעגעתי אליו).

זהו להפעם.
בברכת נמסטה ואהבה לרוב,
רינת.

7.11.2010

מה נעים ומה נחמד

יום הולדת, חגיגה. 
דב מארגן הכל.
הילדים הולכים עם חברה של שירי (שמה לאה - הצרפתים לא יודעים שבארץ זה שם עתיק/דוסי, מבחינתם הוא לגמרי בתוקף, ולאו דוקא יהודי) לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה.
אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי. 

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.
מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל שירקי, לתת דמות לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.
ובכל זאת מה עם המסעדה? דב אומר שאולי טעה בכתובת - wouldn't be the first time.. (אומר הוא! אני לא השמעתי, ולא הרגשתי, אפילו קצה של חשש. מצב רוח טוב וזהו). עוד רגע ומגיע עוד זוג, נעמד כמונו מול דלת הכניסה היפה למספר 28. הם מקישים קוד, נכנסים, ואנחנו איתם. 
אני מבינה, ולא לראשונה, שדברים הם לא בדיוק כפי שנראים מלכתחילה. לא מסעדות, גם לא ימי הולדת.
בניין פריזאי טיפוסי, מדרגות עץ ששטיח יפה מטפס עליהן לכל אורכן. דב אומר שביקשו (מי??) להקפיד על שקט במדרגות, לא להפריע לשכנים. עוד רגע ואנחנו בקומה השלישית. מצלצלים בדלת, פותחת בחורה נחמדה בסינור טבחים. בפנים כבר קבוצה של ארבעה (תיירים מאמריקה!) ועוד שני זוגות, ואנחנו והזוג שעלה איתנו מצטרפים אליהם. 

נותנים לבחורה הנחמדה בסינור את המעילים, והיא תולה אותם בארון. כולנו מקבלים כוסות של אפריטיף - גביע שמפניה שבתחתיתו נח ליצ'י שהושרה בוודקה. טעים. אני מציצה פנימה, לסלון הדירה, רואה שם שולחן ארוך ערוך באופן מרהיב, כוסות קריסטל, מפיות רקומות. נברשת יפהפיה מלמעלה. 
מסתבר שבדירה גר זוג בשלנים, שכבר תקופה ארוכה מארחים לארוחות מופלאות בביתם בסופי השבוע. בדרך כלל צריך להזמין חודשים מראש, כיוון שרק 8 זוגות בכל פעם, אבל לנו התמזל המזל - דב הזמין רק חודש לפני המועד (כי אז שמע על כל העניין מחבר מהעבודה), ויומיים לפני הארוחה התקשרו להודיע שמישהו ביטל ואנחנו בפנים. שכן לשולחן סיפר שהזמין כבר במאי! שני הזוגות האחרונים מגיעים גם הם, וכולם מוזמנים לשולחן. רגע של התלבטות אם לשבת זה מול זה או זה לצד זה, זוג הבחורות שמולנו בוחרות לצד, וכולם עושים כמותן. לפני כל אחד מונח תפריט הארוחה של הערב - מיליון מנות קטנטנות ולצידן מיליון כוסות יין. 
מתחילים ב'משעשע חיך' - כפית חרסינה קטנה ובתוכה משהו טעים וניחוחי ונהדר. אין לי מושג מה. וזה לגמרי לא חשוב. מתחילות שיחות הכרות קטנות בין יושבי השולחן. זוג הבחורות שמולנו הגיעו מסינגפור - אחת מהן עובדת כאן בפריז, והשניה הצטרפה על תקן בת זוג. מימיננו שני חמודים, היא אנגליה והוא צרפתי. מולם זוג אמריקאי. היא מאד בהריון, נסעו לשבוע חופשה בפריז לפני שיוותרו על נסיעות לזמן ארוך. השאירו בן שלוש בבית עם סבתא. הרחוקים יותר כבר מעבר לטווח שיחה איתנו, אין לי מושג מי ומה הם. 

עם כל מנה חדשה שמגיעה יוצא הטבח ממטבחו, עומד בראש השולחן, חיוך נבוך על פניו, ומסביר מה נאכל. המלצרית (שסיפרה לנו שהכירה את המקום כשסעדה בו ומאז התאהבה ונדבקה אליהם עד שקיבלו אותה לעבודה) מציגה את היין. כיוון שהטבח מציג בצד הרחוק מאיתנו, והוא כזה ביישני, קשה לשמוע מה אומר. ביקשנו מהמלצרית שידור חוזר והיא עשתה חיקוי מצחיק להפליא שלו (כשלא ראה..), של המבוכה והשפלת המבט. החיקוי שלה, יחד עם העליה באחוז האלכוהול בדם, המסו את המחיצות האחרונות שבין הסועדים, ומאותו רגע הכל חברותי מאד, טעים מאד ואפוף מאד באדי יין כזה ואחר (לבן בעל גוף, אדום מעמק היורה - יש כזה בצרפת, ועוד רבים). דיונים מעמיקים עם הסינגפוריות על אמנות, על החיים, על הדמיון בין המשפחה הסינ(גפור)ית ליהודית; הצרפתי שמימין מתגלה כמנהל מסעדה בעצמו, ועוד בורסאי - ליד הבית! - ובאותה נשימה גם כיהודי גאה ש'עשה שנתיים צבא בישראל כשהיה בן 16' וכל המשפחה של אבא שלו בארץ (לא, לא בנתניה ולא באשדוד, בירושלים). לא יודעת אם היין בלבל שם קצת עניינים או שצה"ל לצרפתים שונה מאד ממה שאנחנו מכירים, בכל מקרה הוא חמוד מאד ואנחנו לא עומדים איתו על קוצו של יוד בעניין גיל הגיוס לצבא. בתמורה, הוא משתף אותנו בגילויים מהמטבח של המסעדה השווה של גורדון רמזי שהוא מנהל (איך ז'אק שיראק לא פותח את הבוקר בלי אלכוהול, איך הבן של ג'וני דפ אלרגי לכל דבר בעולם ואיזה בלגן היה כשביקש שיכינו לו צ'ילי קון קרנה בלי זה ובלי זה ובלי זה, והטבח סירב לשתף פעולה, ובסוף המנהל ביקש מזוגתו האנגליה שתבשל לו צ'ילי-נטול-הכל, ויצא מעולה, והודו לה כל כך, ועוד ועוד סיפורים כאלו. ואחרי אפריטיף, שלוש כוסות יין לבן, ג'לי אלכוהולי באמצע, שלוש כוסות של אדום ועוד אחת לקינוח כל הסיפורים נשמעים נורא נורא מצחיקים).  וכשהסינגפורית מבררת מתי האִRקְשֶן הבא בצרפת, הצהלה הכללית גדולה (ברור שהיא מתכוונת לבחירות, אבל במבטא שלה זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי).


באחת מהמנות האחרונות - היו שלוש - מגיע לי גם נר קטן ודולק, ופתאום כולם שרים יום הולדת שמח, ואני באמת מרגישה יום הולדת ומוצפת שמחה גדולה. דב לוקח את התפריט שלי למטבח, וזוג הבשלנים והמלצרית החמודה כותבים יום הולדת שמח וחותמים, ואחר כך גם כל הסועדים מוסיפים משהו, כולל ברכה בסינית (אז גם ידעתי איך אומרים אותה..) ונשיקה אדומה אחת מהבריטית. 

התחלנו בשמונה, ובינתיים השעה כבר אחרי חצות, ובאמת כבר תאריך יום ההולדת שלי. מחליפים אימיילים כדי לקבל את התמונות אחר כך (הת'ר הסינגפורית צילמה כל מנה לבלוג שלה, וגם אותנו), אומרים בחום שלום ותודה, ויוצאים לרחוב הפריזאי. מחליטים ללכת במקום מטרו, כדי לתת ליין הזדמנות לפוג קצת לפני הנסיעה חזרה הביתה. החוץ קריר ומעורר, תענוג. פה ושם עוד כמה מחופשים לכבוד הלואין - יותר בסגנון הגלימה השחורה ולא מומיות עטופות תחבושות קרועות. ליד הקומדי פרנסז מין כניסה למטרו (?) מקושטת להפליא (לא צילמתי כי היה חשוך ובטלפון בידיים לא יציבות אין סיכוי שהיה יוצא יפה. הנה תמונה אינטרנטית בשביל להראות). 


לאט לאט מצטלל הראש, וכשאנחנו מגיעים לאוטו דב כבר במצב שיכול לנהוג. (טוב, נו, לא בטוח שמשטרה היתה מסכימה עם זה לו היו בודקים..). עוד 20 דקות ואנחנו בבית. אחת וחצי בלילה. לפני חצי שעה מלאו לי 44 שנים. 
מה אני אגיד, לא רע. 


חוץ מזה היו עוד הרבה עניינים נעימים לאחרונה: שלכת יפהפיה, חופשת הסתיו שהיתה ובה ביקור של חברה של שירקי מאקס, פארק חבלים, מופע קרקס מדהים מאין כמותו עם גמדה וענק ועוד כל מיני, פסטיבל אמנות רחוב עם חיזרים אמיתיים וקוסם אמיתי עם קרניים על הגב, חממת פרפרים שביקרנו בה והכי מהכל - תערוכה ענקית של מונה שדב ואני חגגנו בה את יום הנישואין ה-18 (כבוד!!!!) שלנו. וגם צֶלֶם (תערוכה של טקשי מורקמי - אמן מנגה יפני) בהיכל (ארמון ורסאי!) שראינו ממש הבוקר. ולכל הדברים האלו גם צילומים. מצרפת כאן קצת מכל דבר, סלט צבעוני. בתאבון!

,נשיקות וחיבוקים לכו-לם
רינת

16.5.2010

אוי, ציפורה, לאן נתקענו


ימים קשים.
קצת משתפר אצלנו, העננים מתחילים להתפזר, האביב מראה פניו.
ובכל זאת.
מה אני אגיד.
כמה שיחות טלפון עם חברות אהובות, ובכל שיחה כאבים ודאגות, כל אחת משלה.
סיכום קצר של מה שעובר על כמה נשים בגילים שבין 35 ל-45 בימים אלה:
- התינוקת חולה, כל האחרים בבית היו חולים והיא האחרונה שנדבקה. חום גבוה ולא ישנה בלילה, וכשהיא לא ישנה - גם ההורים לא. כבר שבוע ככה.
- תינוקת? רק שתהיה תינוקת, או תינוק, זה כל כך לא פשוט. הגיל, והטיפולים המחורבנים האלו, הקשרים בלב, בבטן, בגרון.
- ובמקום אחר: לא ישנה. עוד ועוד עבודה, לצאת מוקדם כדי להספיק לקחת את הילד מהגן ,להשלים שעות עבודה בלילה. לא נורא, נרדמת איתו, אחר כך מתעוררת ועובדת שעתיים ,והולכת לישון עד הבוקר. אבל כשיש עוד ועוד עבודה, השעתיים מתמשכות לשלוש-ארבע-חמש, ובחוץ כבר עולה השחר. תופסת עוד שעה וחצי שינה, וכבר מתחילה יום חדש. וככה חודשים. הופכת קהה, אדישה, מטושטשת. איך אפשר ככה לאורך זמן.
- עבודה. בוס שלא מסוגל לסמוך על אף אחד, מבקש מכולם לעשות כל דבר, מפריד ומושל. גורם להרגיש לא מוכשרת ולא מספיקה. דואג לשסות את העובדים זה בזה. וזה מבחוץ, אבל נכנס פנימה ללב. וכואב.
- והגן. והבן זוג. התינוק בריא, תודה לאל, אבל בכל זאת לא פשוט. לקום להיניק עוד ועוד. לדאוג שהגן לא מתאים, לא לסמוך על האחרים. וכל הזמן לדאוג, וכל הזמן לחתור בערפל.
- וההורים, ההורים. היא נפלה ושברה, הוא לא מסתדר בלעדיה, מבולבל ושבור בעצמו. בגוף, בנפש.
שאמשיך?
זה לגמרי לא הסוף. אבל לא. מספיק. 
.אני מרגישה שלא רק סיפורים פרטיים, אלא סביבה אנושית שלמה שחורק לה היום-יום. וזה דפוק

 כדורים חדשים ומצויינים שיגרשו את הדיכאון. לחלק לכולם ובשפע.   .להמיס במי השתיה, כמו הפלואוריד

ומצד שני?
יש גם צד שני.
מצד שני האהבה של ואל הילדים האלו
מצד שני אמא אחת שבאה לשמור על התינוק ונותנת לבת שלה שעתיים בבית קפה
מצד שני אוספת כח ועובדת בגינה, שותלת תותים וחסה, ואז גם האיש והילדות מצטרפים להנאה
מצד שני טיול אופניים שמאמץ ומשמח
מצד שני הילד שגדל וקשיים ושאלות שנראה היה שילוו לתמיד נשארים מאחור, כמו נשל.
מצד שני להודות על מה שיש

חברותי היקרות ,האהובות, הטובות - מיד אני לוקחת תועפות של צבעים שמחים ומשפריצה על כל האפור, המדאיג והעצוב.
מחלקת כתום שמח, סגול שקט וכחול רגוע לכולם, נצבעת כל כולי בורוד ועושה הדפסות גוף ססגוניות על כל העולם – איב קליין זה אני!
מי רוצה להצטרף אלי?
לשחרור מהעבודה, לשחרור מהמשפחה, לשחרור מעצמי. רק לצבוע, לנטף, לטבוע. אחר כך יהיה הרבה יותר מעולה! ודאי הרבה יותר צבעוני!
ואז אפשר יהיה לחזור הביתה. אבל אחרת.

מאוחר, הולכת לישון, אבל במצב רוח קל יותר. וזה רק ממחשבות החופש! תארו לכם מה יהיה כשנעשה ונצבע!

לשימוח הלב מוסיפה מנדלה אחת זהובה משלי.

וחדשה טובה: מחר יהיה לנו חתול! רך ומתוק! מצער בעלי חיים של צרפתים! דיווחים אופטימיים בהמשך.

ונשיקות לכולכן וכולכם כבר עכשיו. 
לילה טוב!
רינת