סדר יום

חזרה לשגרה. חזרה לחיים. בפוסט הקודם כתבתי "והם כל כך נחמדים". 

יום עסל - פקקים בזריחה של בוקר

שנה חדשה התחילה.
חגים עם הקהילה המסורתית שלנו. יום כיפור, צמנו לגמרי. גם אלוני צם, עם הפסקת בננה אחת בחמש אחר הצהרים. בסוף הצום ארוחה קהילתית, כל אחד מביא דבר מאכל. היה נעים. הרגשה שיש לנו מקום שם. שאנחנו רצויים. אפילו הצעת חברות קיבלתי מדבורה. סיפרה איך כשהיתה בת 5 שכחו לציין את יום ההולדת שלה בגן. סיפרתי גם אני משהו בתמורה. אמרה שרוצה לשמוע עוד ולספר לי עוד, והזמינה אותי ליום ההולדת שלה והציעה שנהיה חברות קרובות. ומה, איך יכולתי להגיד לה שאני כזאת גרועה ובזמן הזה בקושי מספיקה להיות חברה טובה לחברות הותיקות שלי, ואין לי מקום לחברות חדשה. אמרתי, והרגשתי שזה נשמע תירוץ, והרגשתי לא בסדר, והנחתי לזה. כי לא יכולה לשמור על כולם. 
סדר עדיפויות. סדר יום. 

יום בסל - פקקים בערפל של בוקר

ילד חדש בחיים שלי. ילד שאני עובדת איתו.

ילד גן עם חיוך כובש לב. 

משמאל, מעבר לטיפות הגשם ולמכונית, זורם הסן

מסתכל לי בעיניים, עמוק, מבט מהנשמה ואל תוך הנשמה. ככה אני מרגישה. ואז מצביע על העין הימנית שלי ושואל - מה זה האדום, כאן?, כמו הביט בעין שלי בכלל כאובייקט פיזי. אבל אני יודעת שיש שם עוד, שהעומק והנשמה היו במבט הזה, גם אם המילים הלכו לכיוון אחר. 
כל בוקר אני איתו.
סדר יום. כמו שעון. 

יוצאת מהבית לפני הילדים. הם הולכים לבתי הספר לבד. לבד לבד. גדולים. אני דואגת. ברור. אבל גם לא. מניחה. כי לא יכולה לשמור כל הזמן. 
אוטו, בוקר. קריר. חשוך. נעים לצאת בחשיכה. שירי אומרת: זה כמו נסיעה מיוחדת, למשל לשדה התעופה באמצע הלילה. ובאמת ככה אני מרגישה. ועננים שמוורידים מולי בזמן הנסיעה, שמש ששולחת קרניים ראשונות. מזל שפקקים ואני מספיקה בנחת גם לצלם וגם לשלוח בוואטסאפ :) 

הטבע הזה, ולו במופעיו הצנועים, לא מפסיק לגעת לי בלב. שמש וגשם ועננים ושלכת ורוח. אני לא נשארת אדישה מולם. (טפשי, לא? זה עניין של גיל? לא זוכרת שהתרגשתי ככה מרוח בַּפּנים לפני 20 שנה). 

והנה כבר חונה והולכת לכיוון הגן. אם יש לי מזל והכביש היה ידידותי כלפי, מספיקה עוד קפה קטן בעמידה ליד הבר כאן בפינה. 

עכשיו תשע. זמן גן. בוקר טוב ילדים, בוקר טוב גננות.
גן דתי באמת. לא כמו "בית הספר היהודי המודרני" שלימדתי בו קצת בשנה שעברה (ולא אהבתי כללללללל!!!!). בהתחלה חששתי - מה, חצאית? ואיך אסתדר שם, יהודיה-בלי-כיפה שכמותי? אבל החיוכים הפתוחים של שתי הגננות היפות והנעימות, שמלמדות בכיתה שבה הילדון איתו אני עובדת, המסו את החששות. הנה, גם כאן בני אדם. (בכל פעם מחדש הגילוי הזה, כשרק מסתכלים מקרוב). 
גננת שבעת הארוחה מדברת עם הילדים על המלפפונים שבסלט ומאיפה באו ומה נחוץ להם בשביל לגדול, ומה נחוץ להם-עצמם - לילדים - בשביל לגדול. וטיול לראות את עלי השלכת גם נעשה בשבוע הבא. אם ירצה השם :)
זה לא גן של קיבוץ, חצר גרוטאות בטח שאין שם, אבל לטעמי מקום טוב לגדול בו. 

סוף זמן גן. להזדרז הביתה. עוד מלמדת היום. 
אני אוהבת מאד ללמד עברית. מרגישה סוכנת תרבות, ולפעמים סוכנת תרבות-נגד. שניהם כייף. גם ללמד אני אוהב שוקולד וגם ללמד גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. לקרוא את סביון ליברכט בעברית קלה ואת הפרגמנטים של אדמיאל קוסמן. הכל בכל מכל כל. עם קבוצת המתקדמים באולפן קראנו מודעת פרסומת של בנק, למדנו משם אוצר מילים רלוונטי - חשבון עובר ושב, הלוואה, משכנתא, ריבית, תנאים נוחים וכל מיני כאלו. אחר כך משימה: אחד יהיה פקיד בנק, שני יהיה לקוח שבא לפתוח חשבון, ותשתדלו להשתמש במילים שלמדנו. וראו זה פלא, רק התחילו לדבר עברית, וכבר הפך הפקיד את עורו הידידותי ונהיה גועלי במיוחד - לא עכשיו, אני בטלפון, מה אתה רוצה ממני, זה לא אני, זה משה וכן הלאה. והלקוחות גם הם לא היו סימפטיים - תעשה לנו פרוטקציה, תיתן הנחה או שנלך לבנק אחר. 
מה, מאיפה זה הגיע פתאום? זאת העברית שדוחפת אותם לפינות לא נעימות כאלו? או איזה מין ישראליות שקופצת עליהם עם הסיטואציה? ממש הרגשתי קוצים שצומחים בתוך השיעור. אחר כך הסביר אחד שהציג מתוך החוויה האישית שעבר כשניסה לפתוח חשבון בנק בישראל. אוף. העיקר המציאו מילה חדשה - "שירותיות" :) כנראה שהיא לא נועדה למי שמדבר עברית פחות ממושלמת, ועוד במבטא צרפתי.. 

וקניות-נקיונות-בישולים. וילדים. ילדים! 

שירי עושה מסיבה, פעם ראשונה!

סדר יום, כמו שעון. 

לא נשאר לי מקום. לא נשאר לי מקום. 
לפעמים כן. אבל לא הרבה. כששואלים אותי מה שלומי אני צריכה לעצור ולחשוב - ואללה, מה שלומי באמת? נשבעת לך שאני לא יודעת, מזמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. טוב, לא משנה, יש מלא מה לעשות עכשיו. אחר כך אראה מה שלומי. אולי. או שעדיף כבר לקרוא כמה עמודים בספר הזה על צפון קוריאה שמונח לי ליד המיטה. או לשלוח תמונה נחמדה של שקיעה, או זריחה, או ציור מתערוכה, שכבר תגיד במקומי מה שלומי. לא ככה?

נשיקות, בשפע, תמיד תמיד, 
ממני. 

at last I'm free

מיד אפשר להבין שמדובר בפוסט חשוב, בעליית מדרגה. כי פעם ראשונה שהשיר בכותרת הפוסט לא בעברית. הרשיתי לעצמי לשבור את הכללים. הקול של רוברט ואייט מהדהד לי בראש כבר שבועות. והדברים שאני עומדת לכתוב עליהם מתבשלים בי כבר חודשים. הגיע הזמן לטעום.

ומכאן, במעבר חד (אבל ברור הרי שזה קשור), לנושא אחר:

הרהורים על זוגיות. 

וערעורים.

לא הולכת לפרוש כאן מסה רעיונית מורכבת. גדול עלי עכשיו. רק על עצמי לספר ידעתי, אמרתי מההתחלה. 

היו תקופות, עיתים, רגעים, שבהם החיים נראו לי אפשריים רק בזוג. שבהם כמעט אי אפשר היה לדמיין אחרת. ואילו בזמנים אחרים, הזוגיות נדמית שריד מהעבר. או לפחות הזוגיות המונוגמית. מתי הזמנים האחרים האלו? טוב שאתם שואלים. הנה, בדיוק עכ-שיו. 

כי שנים, שנים, שנים, חיים ביחד. כמו צמחים מכוונים לאור, וזה מגיע תמיד מאותו כיוון. גדלים לשם, אל האור. וחלקים אחרים בי, חלקים יפים וטובים לא פחות מאלו שפורחים בזוגיות, רדומים בחשכה המתמשכת. והשינה שלהם לא בחינם. יש מחיר שאני משלמת על השכחתם. מחיר בלב, מחיר בגוף. 

והנה זמן שבו אפשר אחרת. כי היום-יום משתנה, כי הילדים גדולים יותר והצרכים אחרים. והאור הזה, שבא תמיד מאותו כיוון, שצריכה בכל כוחי להגן עליו מפני כל רוח קלה, לא מספיק. בפנים מהפכה! החלקים החשוכים מתעוררים! רוצים לשחק! לשמוח-לבלות-להנות! מי אמר שלא באנו להנות? שיסבול הוא! די שתקנו! 

אבל בתוך הזוגיות אין להם מקום. הרי משום כך נחשך עולמם. 

והנה מהעולם קרן אור שנוגעת שם. ועוד אחת. שִמחה נולדת. הזמנה למשחק. אבל לא, זה מסוכן, זה עלול להכאיב. נכון. אבל החושך גם הוא מסוכן ומכאיב. נחנקת פה מהאבק. מכניסה בוהן, קצה כף רגל, למים. תענוג, שמחה, שחרור. אחר כך את כל הרגל, ואת כל הגוף, הגוף שכבר שנים מתגעגע. והכל נכון. הכל נכון. 

כמו שקראו לישיבה שאורי זוהר הלך אליה כשחזר בתשובה - אור שמח. 

ומה אני אגיד. השמחה הזאת אינה זוגית. היא פרטית שלי.
ומאז, ומאז..
בחלום שלי זה יכול היה לעבוד מעולה. משפחה, ובמקביל כל אחד בשמחות שלו. קשה לי לראות מה מסובך לקבל כאן. אבל טוב, אצל אחרים דברים עובדים אחרת. עכשיו לוקחת את המושכות, מארגנת את הטוב שלי. דיו!

לא קל לפרק בית.
חבילה הדוקה,
הדברים שבפנים שלחו ציצים וקנוקנות ונאחזו זה בזה
התערבו זה בזה
מסובך מאד להפריד. הרבה מתח וכעס ותסכול.
ואולי זה מין מעשה שלא יכול להעשות בשלוות הנפש, בדעה שקולה. יש צעדים כאלו.
כמו לידה - אי אפשר ללדת תינוק שלא בכאב גדול.
ותקווה בלב שמעבר להררי הכאב, הבהלה, הדאגה לעתיד, יגיעו ימים מוארים, גבעות מדושאות ושמש נעימה. כמו המקום הזה שהטלטאביז גרו בו. אפילו ארנבים היו שם.
(אתם יודעים שיש ארנבים בפריז, כאלו שמשוטטים חופשי, ממש כמו בטלטאביז? אפילו מהבולבאר פריפריק, הכביש המהיר הטבעתי שמקיף את העיר, אפשר לראות אותם. ליד פורט מאיו. הילדים נוהגים למנות את הארנבים שרואים כשנוסעים שם. תמיד מגיעים למספרים מופרעים - 39, 52. נראה לי שהתחרות ביניהם מחדדת את עיניהם :) )
(מותר לי להוסיף הערות לא רלוונטיות כאלו. כי הפוסט הזה מסובך לכתיבה וצריכה הפסקות מנוחה).

------------------------------

כמעט שנה עברה מאז שכתבתי את המילים האלו שכאן למעלה. שנה לגמרי לא פשוטה.
והנה עכשיו, סוף סוף, הרבה יותר טוב.
נמצאו לנו קצות החוטים בעזרתם אפשר להתחיל לפרום, או שהבשיל הפרי ונפתח בקלות, או איזה מטאפורה שלא תהיה, החשוב הוא שאנחנו כבר לא חיים ארבעתנו תחת אותה קורת גג.
ומאז הקלה, רגיעה, מרווח נשימה, שמחה ? כן. בדיוק.
חזרה לחיים, והם כל כך כל כך נחמדים :)

מוסיפה קצת תמונות. ערב שקופיות, אבל בקטן, לתת טעם של השנה החולפת.  
הסבר: כשעומדים עם העכבר על התמונה בלי להקליק מופיעות כמה מילים שמספרות מה בצילום, אם מקליקים נפתח האלבום המלא ובו אפשר לראות הכל בגדול. אפילו סרטון אחד של אלוני קוסם תוכלו לראות!
 


נעים לחזור הביתה. נעים לפגוש אתכם כאן. תודה שחיכיתם בסבלנות כל הזמן הזה! 
נשיקות ואהבה לכולכן ולכולכם.
ממני.

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

כותרת אופטימית, אה? טוב, לא ממש. היום פוסט די דכאוני. אם לא מתאים לך, אפשר לדלג. מותר. בכל מקרה, הסוף יהיה טוב. כי אם לא - מה?

בקהילה היהודית שהצטרפנו אליה יש צרפתים ואמריקאים. כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה. גם נשים יש בקהילה - חכמות, נבונות ויודעות לא פחות (=יותר). וכיוון שהן נשים, וכיוון שחלקן הגיע מאמריקע, ייסדו 'בוק-קלאב'. ואני, הרי קריאה היא הספורט החביב עלי. ברור שמיד הצטרפתי.

בגלל שקהילה יהודית, הבוק-קלאב מתמקד בספרים וסופרים עם קשר ליהדות ו/או לישראל. נחמד ונעים שם. פעם אחת קראנו ספר שמתרחש רובו ככולו באתיופיה, והבחורה שאירחה את הקבוצה באותו יום השקיעה והביאה לנו ארוחה שלמה ממסעדה אתיופית בפריז! אצל מישהי אחרת שתינו שמפניה ואכלנו מקרונים של פייר ארמה, לא פחות (מקרונים במובן עוגיות קצף-שקדים טעימות, לא במובן האיטלקי). אני לא מארחת, המשפחה שלי לא סובלנית לארועים כאלו. מילא, אני אוהבת אותם בכל זאת :)

ולמה אני מספרת לכם על מועדון הקריאה שלנו? 

בשביל להגיע לספר הלפני-אחרון שקראנו. ספר של ניקול קראוס (כן, אחת מחבורת-הסופרים-היהודים-החדשים-באמריקה, שכוללת בעיקר שני זוגות - היא ובעלה ג'ונתן ספרן פויר, ומיקל שיבון השווה וזוגתו אילת ולדמן) שנקרא 'בית גדול'. 

הספר מלווה שולחן כתיבה אימתני שעובר אצל אנשים שונים בתקופות שונות, ומשקף דרך סיפורו של השולחן משהו מהסיפור היהודי-אשכנזי של המאה האחרונה. 

בשיחה שאחרי קריאת הספר (+ יין + עוגת יום הולדת לשירלי) דובר לא מעט על רהיטים, על חפצים. מישהי סיפרה איך אבא שלה הרגיש 'עני' לעומת אימה, והתחיל לאסוף כל מיני פיצ'יפקעס מזרח רחוק'ים חסרי טעם. כל כך הרבה שכבר יש חדר שלם בבית הוריה שמוקדש לאוסף הזה.  

(הערת ביניים: אני מרגישה שזה קצת טפשי לקרוא לנשים בקבוצה בשם 'מישהי', אבל כיוון שלא ביקשתי רשות להשתמש בשמותיהן, ולכתוב אות ראשונה בלבד זה נשמע לי נורא שב"כניקי, בוחרת ככה)

לעומתה, סיפרה מישהי אחרת שעבורה חפצים הם משמעותיים, נושאים היסטוריה, שהיא אוהבת חפצים. בחיים לא קניתי ספה, היא אמרה. הספות שיש לי עכשיו עברו אלי מדורות קודמים, מסבתא וכאלו, ובכלל אני לא קונה רהיטים. יש בזה גם משהו חינוכי, לטעמה. 

ואני הקשבתי וכאבתי. 

כי לא רק שרהיטים של סבים לא היו לי, גם סבים לא היו לי. סבתא אחת כן, שהיתה לה ספה כתומה שקיבלה ממחסן הרהיטים בקיבוץ. 

שאלתי אותה, את נטשה (נו, זה אישי מדי, לא יכולה להשאר עם 'מישהי'), איך בכלל קרה שהגיעו לידיה רהיטים בני דורות. מאיפה בכלל יש לה דורות של משפחה. הסבירה שמין מזל כזה היה להם. 

אמרתי שבעיני זה לא יהודי להיצמד לרהיטים. ולחפצים בכלל. צריך להיות קלים, בלי מטען, שברגע אחד נוכל להתארגן ולצאת לדרך.

עד כדי כך הבהילה אותי ההיצמדות לחפצים שבספר ההוא ובדבריה של נטשה, שבתור קונטרה השתמשתי בטיעון הכי נמוך, איפשהו בין השואה לבין מנוסת בני ישראל ממצרים. לא בשביל להרגיז, רק מתוך יאוש. 
לא מזמן דיברתי עם חבר (היי גידי!) על הסיפור הזה, והוא אמר שמסכים לגמרי, ושחפץ תִקְני ביהדות זה משהו יקר שאפשר לתפור במכפלת של הבגד. ברצינות גמורה. יותר מזה אנחנו לא צריכים. (הדרדרתי, אה? קישרתי לכאן שיר של שלמה ארצי! טוב, לפחות הסתפקתי בטקסט, לא אגרום לכם לשמוע שלמה ארצי.. בשביל זה תצטרכו להתאמץ עוד טיפה). 

מישהו בשם גודווין אמר שכל דיון באינטרנט יגיע בסוף לכך שאחד הצדדים יזכיר את הנאצים, ושם יהיה גם סופו של הדיון. אז אני סתמתי לעצמי את הפה עם האמירה הזאת לנטשה. או לפחות בדיון הקבוצתי כך. כאן רוצה להמשיך עוד קצת. 

יותר ויותר אני מבינה שהקושי שלי עם רהיטים, עם חפצים, הוא לא רציונלי. מדובר בחרדה. החפצים סוגרים עלי, שותים לי את האויר. לא רוצה מתנות (כן, אפשר להזכיר לי את זה ביום ההולדת, אין בעיה), לא רוצה קניות, לא בגדים, לא קישוטים, לא כלים. ספרים כן. לקרוא ולהעביר הלאה. את כל הדברים-דברים-דברים שממלאים את הארונות בבית רוצה לשחרר לעולם, להשתחרר מהם. 

אבל בתוך הסימביוזה והמורכבות של יחסים משפחתיים, מוצאת את עצמי יחידה מאד בתחושה הזאת. שאר בני הבית אוהבים מאד חפצים. אוהבים עד כדי כך שקונים מהם עוד ועוד, שמתקשים להיפרד אפילו מהנקלים שבהם (נייר טיוטה שעשו עליו תרגילים במתמטיקה!), שמייחסים ערך רגשי לקשקושים (אבל את הסוכריות בצורת לב קיבלתי בחתונה של דיאן! זאת מזכרת! כזה דבר לא אוכלים בבת אחת!  - החתונה, אגב, היתה בקיץ שלפני שלוש שנים). אני לבד לגמרי במחשבה שקריסטל אחד (בסדר, שלושה), עדיף מאוסף שלם של 60 כאלו שמסודרים בקופסאות-קופסאות, ארבעה בכל קופסה; אף אחד במשפחה לא חולק איתי את התחושה ש'תפסת מרובה - לא תפסת'. מרגישה קצת זרה בביתי שלי. הולכת בזהירות, מנסה לא לדרוך על אף אחד מהחפצים היקרים שלהם (לא יקרים בכסף, מרבית הקשקושים נקנים בגרושים בכל מיני ירידים בהם אנשים מחפשים בית אחר לחפציהם שזמנם עבר). 
כל כך מיותר ומצופף כל זה. דורשים טיפול ואהבה החפצים האלה. לחנך אותם גם צריך. ולהסיר אבק. 


ואני, כל כך מעט נחוץ לי מבחינה חומרית. מרפסת, קצת שמש, קפה קטן. ספר לקרוא בו (וגם זה לא בקרוב - ראיתי אצל אחותי את היומנים של לאה גולדברג, קניתי לעצמי, וכבר חודשיים שזה הספר שלי. קוראת בו בנחת, בטעימות, עם עיפרון ביד כדי לסמן פנינים). לפטופ וטלפון שיהיו בסביבה, כדי לשמור על קשר עם העולם. כל השאר יכול להכנס בתיק אחד, לא גדול במיוחד. והמון אושר, אבל אותו לא צריך להכניס לשום תיק, הוא מלווה אותי בכל אשר אפנה. 


קצת ענייני מנהלה: 
1. אין תמונות הפעם. לא בא לי, לא מצאתי, לא קניתי. ככה יצא. במקום זה תצוגת שקופיות מפסטיבל גאנש בפריז ביום ראשון שעבר. היה מופלא.
2. רוצים לקרוא על חופשת הקיץ השווה שהיתה לנו (היחידה בהרכב משפחתי מלא, אבל היו גם עוד כמה אחרות..)? הנה, כאן
3. ברכות גדולות ואוהבות לכל מי שמגיעות לו ברכות - על ניצנים חדשים, עבודות חדשות, אהבות חדשות. שנה חדשה הגיעה לכל. איזה כייף!





שיר סיום. יש בו חפצים, אבל הרבה יותר מזה יש בו ים ומדבר. איך אהבתי אותו פעם. קבלו אותו, שלום גד. 


אהבה, נשיקות וחיבוקים לכו---לם (לא חומריים בכלל!)
רינת.

כי סערת עלי

לנצח אנגנך. (אח, ברי, ברי). 

בני הבית בשלהם, אני יושבת במיטה, עם עצמי, עם הלפטופ ואיתכם. 
איזה זמן שלא כתבתי. ככה יצא. אבל עכשיו אני כאן, ולא מסתכלת אחורה. 
don't look back. 

רודולף נורייב באפור

היום הלכנו לראות מיצג (עוד משתמשים במילה הזאת? נשמעת כל כך שנות-השמונים'ית. בצרפתית אומרים 'פרפורמנס', אולי גם בעברית?) של איש נחמד שעושה גרפיטי מעניין. היתה תערוכה שלו במוזיאון קטן מקומי, והוא המשיך את בניית התערוכה ועשה מול עינינו גרפיטי שווה על הקיר שלצד המדרגות ועבודות נוספות בחוץ. בכל אופן, בעבודה שעשה על קיר המדרגות צייר את רודולף נורייב רוקד (בכל העבודות שלו דמויות מוכרות - הוא אמר לדב שכשהיה קטן האנשים האלה היו פוסטרים על הקירות שלו, והגרפיטי היא דרך נהדרת ולגיטימית להחזיר אותם לשם), ולצידו שרטט כתובת קטנה: don't look back. 

על האפור מרסס שחור, ולסיום מוסיף
חתימה בצורת חץ אדום.
ג'ף ארוסול - גרפיטיסט.

למה? איך זה קשור לנורייב? יש סרט על בוב דילן שנקרא ככה. אבל בטח לא שייך. האסוציאציות שלי הולכות רחוק: אורפאוס שיוצא מהשאול ונאסר עליו להסתכל לאחור, לראות אם אאורידיקה הולכת אחריו. או אולי בכלל אשת לוט. איכשהו המילים הפשוטות האלו נראו לי נושאות מטען רב.

לא יודעת למה.

אני, בכל אופן, לא מסתכלת אחורה. לא מתחילה לספר ולהסביר למה לא כתבתי וכאלו. ממשיכה בדרכי. טוב? קבענו?

רוצה לדבר היום על מילים. ועל תרבות. ועל החיבור ביניהם. 

מישהו שעבד פעם עם דב עבר לעבודה אחרת, שם עוסקים בזיהוי ממוחשב של כתב יד. התחילו לעבוד גם על עברית, והוא שאל את דב אם נוכל לעזור לו. לא משהו מסובך - מקבלים דפים שבהם אותיות הא"ב ואחר כך מליון משפטים שצריך להעתיק בעט מיוחד ועל דף מיוחד. בסוף הם מנתחים מה שיוצא.
האנשים בחברה שם לא דוברי עברית, אספו לעצמם כל מיני משפטים מהאינטרנט, סידרו אותם יפה בקבוצות וביקשו שאעתיק. 

בהתחלה העתקתי אותיות, זה קל, אוטומט. אחר כך, במשפטים, יותר מסובך. כל משפט הוא הזמנה לשיחה. 'הרגשתי כאילו יצאתי פה מהאדמה, הוא אומר'. או אחד אחר: 'משך כמה ימים, לא נצפה אלמנט חריג בהתנהגותי'. מעורר שאלות, לא? 

ואלו הקלים.
מה עושים עם משפט כמו: 'הוא פונה לבית החולים איכילוב בעיר במצב קשה'. 

זה רבין, ברור. לא יכול להיות אחרת.
אנשים שלא יודעים כלום ליקטו משפטים, וסתם, הכי באקראי, דורכים ככה על פצע מדמם. (כן, מדמם).
כמעט כמו לתת לקופים לכתוב מלא זמן במלא מכונות כתיבה, ולגלות שאחד מהם כתב, לגמרי במקרה, 'להיות או לא להיות, זאת השאלה'. 

ואחר כך עוד משפט: 'עד שביום כיפור הבן שלי נכווה קשה בידיים'. 

יום כיפור המלחמה? חרא של מלחמה. או סתם באיזה יום כיפור, בין אופניים לקורקינט, נכווה הילד? אלוהים יודע. כך או כך, נכמר הלב. 
ככה הטלטלתי לי ממשפט למשפט, סעורת רוח. פלא שלקח לי שעות, שעות, לגמור את המשימונת הזאת? 
כל משפט בעברית הוא בשבילי חריר הצצה לעולם שלם שמסתתר תחתיו. בצרפתית אין לי, ונראה שלעולם לא יהיה, רקע תרבותי-לשוני מספיק בשביל לראות שיש עולם מאחור, שלא לדבר על לפענח אותו. זה לא בהכרח רע. פחות צפוף, יותר שקוף. 


מצד שני, ככל שהצרפתית הופכת יותר יומיומית, יותר טבעית עבורי, העברית יקרה לי יותר. לא רק השפה, גם התרבות שמגולמת בה.

אם כבר מדברים על גרפיטי: בניין פריזאי מדגמן קיר צבעוני פסיכדלי
ואחד אחר מאחוריו מתחפש לעמוד מתח גבוה

לפעמים לא בטוחה בשפה שלי, שהיא מדוייקת, שהיא מעודכנת. השאלה לגבי 'מיצג' מלמעלה אותנטית, אני באמת לא בטוחה עוד. עד כדי כך שבדקתי כמה תוצאות יש בגוגל למיצג וכמה לפרפורמנס, וההבדל לא עצום.  
לעיתים קרובות נזכרת במשפט של מאיה ערד מאיזה מאמר או ספר, שם אמרה שכשהיא אומרת שהתינוקות מתוקות (או איזה שם תואר שהיה שם) משהו לא מצלצל לה נכון, והיא לא יודעת אם בגלל שמדובר במין פינה בעייתית של העברית, או שהשפה כבר אינה מתגלגלת על לשונה כמו פעם, ולכן נשמע לה מוזר. הנה, הנה, מצאתי את המאמר. 'תינוקות נוחות' כתוב שם. ובכלל, הרבה ממה שאני רוצה להגיד כאן, היא אומרת שם. יפה ומדויק בהרבה. טוב, נו. אז מה. אני לא מוותרת. 


הילדים כאן לומדים בבית הספר לדקלם שירה. חלק מתכנית הלימודים. לאחרונה מדברים על זה בארץ - חושבים להכניס חובת לימוד בעל פה של שירים לבחינת הבגרות. ודיונים, ועניינים. כאן, בכל מקרה, זאת בכלל לא שאלה. מכיתה א' לומדים בערך שיר אחד בחודש. אלוני יכול לדקלם עכשיו, על המקום, את כל השירים שלמד בשנה שעברה ובשנה הנוכחית. שירי יכולה לדקלם משלים שלמים של לה פונטן. ואצל שניהם אהבה גדולה למשימת השינון. 
נהדר, אני אומרת לעצמי, שירה זאת תרבות. כל שיר כזה מוסיף עוד נדבך של עושר למה שיש בראש. אחר כך אפשר לצטט, אפשר לעשות פרפראזה, אפשר לעשות רושם. 

'מגדל בבל' - עבודה של ג'ף ארוסול מתערוכת הגרפיטי
שראינו היום. הוא כן מזהה צורת אות עברית!

אבל רגע, זה בצרפתית הכל! ומה על שלנו? בעברית? 
צער רב נולד בי על כך שלא יודעים לדקלם 'שלום רב שובך ציפורה נחמדת'; על כך שהתרחקו עד מאד מנוף מולדתם, ולא ברור עד כמה הם עשויים בתבניתו; על כך שבקושי צורת אות עברית מזהים. 
ומהצער מחליטה מיד לחזור ולעבוד איתם יותר במרץ על קריאה וכתיבה בעברית, לקרוא להם מפרשת השבוע לעיתים מזומנות, לארגן עירוי של שירה עברית, ואם לא שירה, אז לפחות שירים. 
ומיד אני עצמי חוזרת לשירה, מעלעלת בספרים, מחפשת ביוטיוב את חווה אלברשטיין שרה את 'עוד חוזר הניגון' (הופתעתי לראות שאני זוכרת את המילים, עוד מהשיעורים עם תמי יואב, אחרי שנים רבות כל כך), מנערת אבק מעל שורות שמסתובבות לי בראש (כשאני שומעת 'יורד גשם', מה שקורה כאן לעיתים מזומנות, מתעורר הגשם שיורד על פני רעיו של יהודה עמיחי; כשדב אומר משהו על שיער הזהב של שירי, עולות השורות של רוני סומק על הלחם של חייו, וכן הלאה, וכן הלאה). 
ברור לי שמתוך האהבה והגעגועים האלה שלי, תגדל עברית גם בראשיהם ובליבותיהם של הילדים. אין ספק ש.
נקודה אופטימית: אמנם חלקים גדולים מהתרבות העברית המודרנית רחוקים מהילדים שלנו, אבל הם קרובים הרבה יותר משהיינו דב ואני אי-פעם ליהדות, לתפילה. אלו שורשים שאפשר להתברך בהם, לא ככה?


לסיכום: חידון. לא, לא נושא פרסים. רק כבוד ויקר. 
בטקסט הלא-מאד-ארוך-הפעם מסתתרים שלושה ציטוטים משירים עבריים (שירים במובן פזמונים, לא שירה). אחד ותיק מאד, בואו נגיד שמי שעוד לא חגג יום הולדת 40 - קטנים הסיכויים שיכיר. שני האחרים גם הם אינם עולי-ימים, בני עשרים וקצת. מאותה שנה שניהם. הכותרת 'שלח לי שקט בקופסא' שקיבל הקישור החדש (והנהדר!) מימין לא נחשבת, כי לא שייכת לפוסט הזה. גם לא ה'הכל יהיה סבבה' שבכיתוב של התמונה שכאן מתחת, כי הוספתי אותו רק אחרי החידה :) 
אם קשה, אתן רמזים. או שתשאלו את איילת.

כתובת צרפתית אופטימית על גשר מעל קנאל סן מרטן (אם תלחצו
על התמונה, תוכלו לראות בגדול יותר). בתרגום חופשי
כתוב שם: הכל יהיה סבבה

זהו להיום, חברים. 
פוסט פחות רגשני מהאחרונים. קצת מנוחה ללב :)
נשיקות ואהבה,
רינת.

אם אני רואה חתול..

אני לטובתו.

לא על החתול אני רוצה לכתוב לכם היום, אלא על מי שאוהב אותו יותר מכל, מי שהוא לטובת כל החתולים והכלבים, מי שכשהוא רואה זמן בסביבה תמיד-תמיד לוקח אותו. וגם כשאין שום זמן, הוא ימצא איפשהו רגע פרטי בשביל להתכרבל על השטיח ולא לעשות כלום. 

כן, אלוני.

אלון.

אלוני על שולחן פיקניק פרובנסאלי מוצל

אלוני על מחצלת בפארק וולפסון

אלוני על הרצפה בלובר, ממש ליד ונוס

מרשה לעצמי. זה לא טריוויאלי לבחור לכתוב עליו. אני כל כך מתורגלת בלשמור על שיווי משקל, על איזון, במה שמקדישה לשני הילדים, שאפילו במקום הזה, שלא נוגע בהם ישירות, מתקשה לתת מרחב גדול ושלם רק לאחד משניהם. מיד מתחיל להתרקם בראש פוסט פיצוי שאקדיש לשירי.
אבל עוזבת את זה עכשיו.
לוקחת את הזמן והמקום לספר עליו, לכתוב אותו. אולי יתבהרו לי עניינים.


שנים שאני חושבת שאלוני הוא אהבה שלבשה צורה של ילד. קליפה דקה מבחוץ, מבפנים כולו רגש.
לאחרונה נראה שהילד גדל, וקצת יותר קשה להגיע לרכות, לחום, לטוב שבפנים. יותר קשה לו, יותר קשה לנו. הוא לא 'התקלקל', הטוב עדיין קרוב מאד לפני השטח, גם אם מעט פחות. למשל: קודם רצה לראות סרט, אבל הרומבה ניקה בסלון והרעיש לו. ביקשתי שייתן לרומבה עוד איזה רבע שעה לעבוד ואלוני אמר - בסדר, אבל בינתיים אני יכול להתכרבל עלייך קצת? התיישב על הרצפה, חיבק את הרגל שלי והיה מאושר. ובכל זאת.


מה קרה. מאיפה ההתקשחות (היחסית).
באנגלית אומרים to wear your heart on your sleeve. מישהו שהלב שלו על השרוול הוא חשוף מאד, פגיע מאד. אני לא חושבת שזה היה המצב של אלוני, ושבוחר להיסגר כדי להישמר יותר.
יש כאן גם בטח עניין של גיל, של למידה מאחרים.
אבל עכשיו, כשאני כותבת, מרגישה שאני מסתובבת מסביב לדבר האמיתי. והדבר האמיתי הוא אנחנו, ההורים שלו. אנחנו גרמנו לו להשתנות.
אסביר:
בשנה האחרונה אנחנו הופכים יותר ויותר ממוקדים בקשיים שלו. מסמנים הפרעת קשב, ערים מאד לרגעים של חוסר ריכוז, חסרי סבלנות אל מול קשיי ההתארגנות בבוקר ובכלל.
במשך שנים היינו אהבה טהורה מולו, ועכשיו הרבה יותר ביקורת.
יש כאן גם עניין של איזון בין שני הילדים, אני חושבת. אם לחזור להערה שבהתחלה: במקום שפע ביקורת לכיוון אחד ושפע אהבה לכיוון אחר, כמו שהיה לאורך יותר מדי זמן, עובדים בשביל לתת משניהם לשניהם.
(וברגע הזה אני מרגישה שכל הביקורת היא טעות-טעות-טעות. שצריך לתת רק אהבה, ובשפע, קצת מים ואוכל, וכך יגדלו טוב. כמו פרחים - בחיים לא הייתי חולמת לבקר פרח על התנהגותו או לנסות לחנך אותו :)  )
הביקורת הזאת, ההסתכלות דרך משקפיים של 'בעיה', מצרה את צעדיו.
ברור איך זה קורה לנו - דב מכיר את החויה הזאת מעצמו, וחולם למצוא דרך עבור אלוני לחמוק מהמכשולים הצפויים; אני מכירה את זה מהצד המקצועי, ומאמינה שבליווי קרוב ועקבי אפשר להיטיב הרבה. אבל כרגע נראה לי שעם כל הכוונות הטובות שלנו אנחנו גורמים פגיעה גדולה.

עם אינדי 1

לא סתם התחלתי בחתול. יש לו תפקיד חשוב בחיים של אלוני עכשיו. הוא מייצג את הרך, את האהוב. כשמדבר אליו ועליו מרשה לעצמו להיות כולו ברגש.

עם אינדי 2

גם כדי להתקרב אלינו באמת, לדלג על כל המוקשים שבדרך, משתמש בחתול: פונה אלי בקול ובטון השמורים לחתול ואומר לי - 'אינדי מתוק שלי, מי חתול מתוק? מי חתולון?' ומתלטף באהבה. בהתחלה לא היה לי נעים שהוא פונה אלי ככה, כאילו לא רואה אותי, אחר כך הבנתי שמוצא לו דרך לעקוף את הקושי שגדל בינינו, ואני מקבלת באהבה את הטריק הזה.


כשאינדי בסביבה אלוני כל הזמן סביבו: פותח לו ברז שישתה, רודף אחריו כדי ללטף אותו, שוכב ומתפנק לידו. וכשאינדי בחוץ או בחדר של שירי, גם אז אלוני סביבו - הוא מלטף את השטיח כאילו יש שם חתול, הוא שר את השיר הידוע 'אינ-דו-לצ-יה' (יש לי פה אחריות מסויימת, אני זאת שאמרתי לו שזה מה ש'הקליק' שרים, ומאז הוא שומע מה שרוצה לשמוע, ומבחינתו הם שרו על אינדי שלנו ועל האינדולציה שהוא עושה לאלוני בלב, אפילו שגם הילד וגם החתול עוד לא חישבו להיוולד אז. מדהים עד כמה רחוק אפשר ללכת עם זה ששומעים מה שחושבים - אלוני כמעט מאמין שערן צור שר ש'הכל לכדי חתול אינדולטיבי'..).

אלוני עם הבן-דוד הכי הכי - מפק'ה

כשאני באה לקחת אותו מבית הספר, הדבר הראשון שדחוף לו לברר זה אם אינדי נשם כשהוא לא היה בבית. הוא אומר שכל נשימה של אינדי היא חג, סיבה למסיבה. יתר על כן: כל נשימה שלו משנה את מצב העניינים בעולם. הוא אומר - נשברה לי עוד שן כשקיבלתי מכה בחוג קרקס, אבל אז אינדי נשם והעולם השתנה והשן החזיקה מעמד.
ברור שסיפרתי לו על אפקט הפרפר. והוספתי כמה משפטים על החתול של שרדינגר, שתקוע שם בקופסא בסופרפוזיציה שלו.
עד שאינדי ינשום, ואז הכל ישתנה.
בכלל, לילד יש ידע פיזיקלי נרחב - הוא מכיר מקרוב את החוק השני של התרמודינמיקה, שאומר שהאנטרופיה במערכת סגורה לעולם תגדל. מישהו לא יודע מה זה אנטרופיה? קלי קלות, נכנסים לחדר של אלוני בכל זמן נתון ומבינים מיד :)
הוא עצמו למד את החוק על בשרו, כשראה שהצעצועים מתעקשים לצאת מהסלסלות ולהתערבב זה בזה, הקלפים מכל החבילות מתיידדים והגולות סתם מתגלגלות לכל כיוון. ואף פעם לא ראינו משהו מכל אלו חוזר למקום שלו באותה קלות. אין מה להגיד, עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהאנטרופיה היתה רק בתאוריה, מישהו דמיין את החדר של אלוני בדיוק. ככה נוצר המושג.


אבל מה, יחד עם הקשיחות הזאת שמנצה אצלו, נולדים גם דברים חדשים טובים. הוא מצחיק-מצחיק-מצחיק. בכוונה. לפני כמה ימים כעסתי עליו והוא התחיל לדבר כאילו לעצמו בקול רם: תרגע אלוני, זה רק חלום, אמא לא באמת רוגזת, היא בעצם אוהבת אותך. עשה את זה בשביל להרגיע את עצמו ולהצחיק אותי, וזה עבד מעולה. כל הכעס עבר ברגע :)
מחבר שירים ברגעים קשים (נגיד כשאני אומרת לו שמאוחר ואין זמן לאמבטיה, רק למקלחת מהירה). נשכב על השטיח במסדרון ושר בקולי-קולות: אני עזווווווווב, אני הילד הכי עזווווווווב בעווווווולם, אמא לא מרשה לי לעשות אמבטיהההההההההההה, אני כל כך מסכההההההההן ואבוווווווד, אין לי עם מי להתחבההההההק. 
או שהוא עושה קסמים. יש לו כמה קסמים שווים, בהם מין אזיקים כאלו שבאים עם טבעת שרק קוסמים אמיתיים יכולים להשחיל עליהם, והוא למד את הטריק, ועושה אותו עם כל המסביב - 'גבירותי ורבותי, לא תאמינו, נסו בעצמכם' וכל מיני כאלו, כולו מלא חן שלא יתואר.


וכל החן הזה גדל כפליים מאז שיש פחות שיניים. לא סתם אמר (עשיתי לכם הטרמה כמה פסקאות למעלה..) שכמעט נשברה לו עוד שן.
מעשה שהיה כך היה:
יום חמישי, 10 בבוקר, בדיוק חזרתי מליווי הכיתה של אלוני לשיעור בריכה, והנה טלפון מבית ספר: המורה מתקשרת לספר שאלוני קיבל מכה בפה כששיחק בחצר, ומדמם מאד מהשיניים.
ריצה קלה ואני שם תוך שתי דקות. הילד חיוור. פותח את הפה - שומו שמיים! שן קדמית עליונה אחת נוטה כולה לאחור, ושכנתה בזווית מפחידה קדימה. אוהו.

אלוני עם שתי שיניים פחות, ועם חדשה שכבר
הספיקה לגדול תוך שבוע אחד

מזל שיש רופא שיניים ממש קרוב. הולכים אליו. פקידת הקבלה מבקשת מאלוני להראות לה מה קרה, הוא מראה והיא מפסיקה לחייך ואומרת - טוב מאד שבאתם. הכל מהיר מאד - צילום, רופא נחמד. אלוני שוכב בכורסא, נותן לי יד. הוא כל כך מעורער ששוכח לגמרי לדבר צרפתית. אני מתרגמת לו את דברי הרופא, וכדי להרגיע משחילה בין כל שני משפטים את נוסחת הקסם - אינדי נשם.
הרופא אומר שאין ברירה, צריך לעקור את השתיים. שיני חלב, לא סוף העולם. אבל מרוב ההזדרזות לא הספקתי בכלל להכין את אלוני לאפשרות הזאת, והוא נבהל מאד. מאד מאד. ילד יקר ואהוב. משחה מאלחשת, זריקת הרדמה (שכאבה למרות המשחה..) ועקירה (שלא הרגיש בכלל).
וזהו זה. 
אחר כך הרבה פינוקים בבית, הרבה מרק עדשים עם אורז (כי לא יכול לאכול דברים קשים) והרבה אהבה. ומתנה כפולה מפיית השיניים, כמובן.


מסקנות:
1. אם צריך לעבור כזה דבר, כדאי שזה יהיה עם אלוני. הוא נותן לעצמו להרגיש, להישען, להעזר. מקבל באמון ובאהבה מה שצריך. יודע אפילו להגיד אחר כך שבעצם בכה מבהלה כי כשאומרים 'לעקור שיניים' זה נשמע נורא מפחיד, יותר ממה שזה באמת.


2. לראות את הילד שלך בפה מלא דם זה דבר לא קל. האימאז' לא יוצא לי מהראש. כל כך לא מקנאה בהורים שמטפלים בילדים חולים או פגועים.

זאת אני! יום הולדת חמש בלי שן

3. שן קדמית עליונה שבורה זה עניין תורשתי :)
גם לי היתה אחת כזאת מגיל ארבע עד גיל שבע. והכל בגלל זיו! יום חורף בגן, לא יוצאים החוצה. עורמים שמיכות וכריות על הרצפה וקופצים מהשולחן עליהם. תורי מגיע. זיו, שקפץ לפני, לא רוצה לזוז מהשמיכות. אני קופצת הצידה, נתקלת ברגל של השולחן. שן שבורה. דם. רופא שיניים. עקירה. עוד זוכרת בדיוק את הסצינה בה לוקחים אותי לשם. מעניין אם גם אצל אלוני זה יישאר ככה. עוד פרט קטן כדי להשלים את הסיפור: אולי חצי שנה אחר כך זיו נסע בתלת-אופן שלו בירידה הגדולה שליד הגן, שרוכי הנעליים לא קשורים, ובדיוק ליד הבית של בבה-רוסקה המכשפה נתפסו השרוכים שלו בגלגל והוא נפל. שתי שיניים קדמיות שבורות. (אני שומעת מהקהל 'שן תחת שן'?). 


אז ככה, הילד המתוק הזה מתנדנד בין רכות לקשיחות, בין קטן לגדול. לרגעים הוא כולו לב - כשמוזמן לחיבוקיאדה במיטת ההורים, למשל - וברגעים אחרים הוא שמור ועצור (כשרוצה לנשק אותו לפרידה לפני בית ספר. לא מתנגד אבל לגמרי לא מתמסר). רגע מאמין בפיית השיניים וברגעים אחרים מזלזל ברעיון. אבל באלוהים מאמין כל הזמן. יותר ויותר מיום ליום. מוצא תשובות לשאלות מסובכות - מיישב בקלילות את הסתירה שבין ממצאים פרה-היסטוריים לבין סיפור הבריאה. 
אבל לא הולכת לפתוח את הנושא הזה עכשיו.
וגם לא לספר כמה נעלבתי כשהציע לי לנקות את הרחוב, כי הוא מלוכלך, ואני הרי אוהבת לנקות (שומרת את זה לאיזה פוסט בענייני ג'נדר).
ואפילו לא על לולה מהכיתה שלו שקוראת לו 'mon petit amour'.
בהזדמנות אחרת כל אלה..
עכשיו רוצה רק להזכיר לעצמי את המסקנה החשובה שלי מהתחלת הפוסט - כל מה שאלוני צריך ממני זאת א ה ב ה. (מתאפקת לא לקשר לכאן ביטלס ואפילו לא את אהוד בנאי..). כל השאר יבוא בדרך שלו, בקצב שלו. בעזרת השם, אמן ואמן.


נשיקות ואהבה בשפע, 
רינת.